פנחס רוזן

סיפורו וסיפורה של עליית יהודי גרמניה

פליקס רוזנבליט – פנחס רוזן  1887 - 1978

רות בונדי בחרה לסיים בנימה אישית את הביוגרפיה שהקדישה לפנחס רוזן: "תם הספר ולא מצאתי את אשר חיפשתי כאשר החלטתי לכתוב את הביוגרפיה של פנחס רוזן בימי התחזקותה הלאומנות היהודית המיליטאנטית, הקשוחה, המשיחית: תשובה לשאלה מה קרה לציונות החילונית, ההומאנית, הסובלנית של הרצל, של וייצמן, כפי שהצטיירה בעיני יוצאי מרכז אירופה כמוני לפני עלייתם ארצה. ביקשתי לברר, באמצעות סיפור חייו של אחד מראשי העלייה הגרמנית, למה הובסה ציונות זו".

התשובה שמצאה היא: "שיחיהן הקוצניים של קנאות לאומנית, יהודית וערבית, קנאות לערכי תנועת העבודה וקנאות דתית התאימו לשמש היוקדת, לרוחות הקדים, לגשמי הסחף של ארץ-ישראל יותר משרכי הסובלנות והמתינות שאוהבים אור מסונן בעבים, גשם קיצי דקיק".

המסקנה שאליה הגיעה היא: "הציונות ההומאנית, הסובלנית, החילונית, הפתוחה לא יכלה למציאות הארצישראלית. הקמת מדינה יהודית בעידן של אלימות דרשה אנשים קשוחים, נחרצים, לוחמים בנשק, בעלי תחבולות, מטווחים למטרה, ומי שהעדיף צפייה מן הצד, גישה סלחנית נשאר בשולי החיים". (בונדי, עמ' 588 – 589). סיפורו של פליקס פנחס רוזן לשעבר פליקס רוזנבליט, הוא סיפורם של ציוני ויהודי גרמניה.

גן העדן האבוד

פליקס (משמעות השם 'המאושר'), נולד בימיה האופטימיים ביותר של יהדות גרמניה, בכפר זעיר בן שני רחובות וחנות אחת בלבד ששמו מסינגוורק. גוסטב הירש, איל הון, שלט בו שלטון ללא מצרים וניהל ממנו את האימפריה הכלכלית שלו. משפחת הירש רכשה מהשלטונות מפעל פליז כושל והפכה אותו לקונצרן מצליח ששלוחותיו הגיעו עד לפורטוגל, לרוסיה ואף לסין. הוא כונה בפי כל 'האדון' והנהיג בממלכתו הקטנה את היהדות האורתודוקסית, שנגדה את רוח ההתבוללות שאפיינה את יהודי גרמניה.

שמואל רוזנבליט היה תלמיד ישיבה שהגיע מהונגריה למסינגוורק, והיה ליד ימינו של 'האדון' הירש. הוא למד בכוחות עצמו אנגלית, צרפתית ופורטוגזית והיה לגזבר החברה.

שמואל רוזנבליט

שמואל נשא לאישה את פאני, צעירה שהגיעה מברלין, שם למדה להיות גננת ופתחה שני גני ילדים מצליחים. נשים בימיה לא למדו ולא עבדו לפרנסתן, אך פאני הדעתנית הייתה בעלת אופי חזק, והוא שסייע לה להתגבר על התנגדות משפחתה לשידוך עם 'אוסט יודה' (כך כונה מי שהגיע ממזרח אירופה).

שמואל ופאני רוזנבליט

לבני הזוג היו חמישה בנים ושלוש בנות.

 

משמאל לימין: מרטין, פליקס, מאלי והתינוק יוסף

 

מרטין הבן הבכור, אהוב אמו וגאוות המשפחה, היה מוכשר ובעל קסם אישי רב, ופליקס הבן השני איטי ממנו ופחות מתוחכם. כול שבא למרטין בקלות דרש מפליקס המופנם שקידה מרובה. שמואל לימד את הבנים לקרוא בעברית עוד לפני שלמדו גרמנית, וד"ר עזריאל הילדסהיימר שהיה קשור בקשרי משפחה ענפים עם גוסטב הירש ומשפחתו, הגיע לכפר מדי פעם לבחון את ידיעותיהם בהלכה.

 

ביום שישי נהג האב שמואל ללחוץ את ידה של פאני אשתו, אמר 'גוט שבעס' ושר לילדיו 'שלום עליכם מלאכי השרת'. ההורים ברכו את הילדים, כל אחד בתורו, בהניחם את ידיהם על ראשם, ורק לאחר מכן התפנו לקידוש ולארוחת החג. על השולחן הייתה פרושה מפה לבנה מבד דמשק, כלי כסף מיוחדים לשבת ובתפריט היה תמיד מרק צח, צלי עגל ותפוחי אדמה. בשבת אחר הצהרים היו המשפחות היהודיות נפגשות, אסתר קלוורי הקריאה את המונולוגים של פאוסט לגיתה ווילהלם טל של שילר, והאם פאני שרה לידרים של שומאן ושוברט. הילדים קראו בספריהם של קיפלינג, מארק טוויין, דוסטוייבסקי, זולא, אך האהוב על פליקס ביותר היה גיתה. היו שנים שלא עבר יום בלא שיקרא בכתביו שהיוו לו, כמו לרבים מבני דורו, משענת רוחנית בשעות קשות. פאני, שלמדה חינוך לגיל הרך, הקדימה את זמנה גם בכך שדרשה מילדיה לקיים שגרה של פעילות ספורטיבית, כולל לימודי שחייה ורכיבה. ה'ספורט' שפליקס העדיף היה משחק השחמט. הם חיברו שירים בחרוזים לימי ההולדת (מנהג ייקי ידוע), ולמדו מוזיקה: פליקס ומאלי ניגנו בפסנתר, מרטין בצ'לו ויוסף בכינור.

'קפה מיט קוכן' במסינגוורק – פאני משמאל, אמה במרכז ואסתר קלוורי

 

בני המשפחה חיו ברמת חיים טובה אך בצניעות: "הילדים חונכו למשמעת, לריסון עצמי, להסתפקות במועט, לחוש אחריות, ליחס רציני ללימודים, בצלמה של פאני וברוחה: 'לא היה ערב אחד בחיי שלא שאלתי את עצמי אחרי קריאת שמע שעל המיטה: האם מלאת את חובתך היום?". (בונדי, עמ' 18).

רות בונדי מתארת את אורח החיים הפסטורלי: החיים היו בטוחים, מוגנים, הסדר היה קבוע והשתנה רק לפי ימות השבוע ועונות השנה. "לפעמים, מעבר לממלכת מסינגוורק, בעת הנסיעה במרכבה היו נערים צועקים להם 'זאו-יודן', ומדי פעם היו הבנים קופצים מהעגלה ועונים במכות. לפעמים הייתה אפלת החיים חודרת אל תוך החממה עצמה". (בונדי, עמ' 24).

מימין מרטין וליאו הקטן, מאלי מעליהם, יוסף בין ההורים ומשמאל פליקס. אלזה התינוקת ולידה מקס. צולם ב-1899

 

"אם השמירה הקפדנית על המצוות לא הייתה לעול מעיק ומצר - יש לזקוף זאת במידה רבה לזכות חמימות החיים במסינגוורק ולטבעיות שבה היו שזורים ימי חג ומועד בעונות השנה, במחזור הטבע.

 

בסתיו, כאשר מעל הכפר עברו להקות של אווזי בר וחסידות בדרכם אל ארצות הדרום, עפיפונים התרוממו ברוח וריח של תפוחי עץ שנקטפו לשם אחסון לימות החורף מילא את הבית, היה פועל מביא עגלה עמוסה ענפי אורן לסוכה שעמדה סמוך לעץ האגס שבגינה". (בונדי, עמ' 22).

חברי הילדות שילוו את פליקס כל ימי חייו

בבועת מסינגוורק, גדלו הנערים שחייהם יהיו שזורים איש בחיי רעהו. הבולט בהם היה משה קלוורי, נכדו של הרב הילדסהיימר שהיה מבוגר מפליקס בעשור, שהיה לפליקס מדריך ומורה רוחני.

לצרוס בארט לא עשה חיל בעבודתו כפקיד אצל הירש, והקדיש את זמנו בעבודה לקריאת כתבים ציוניים. מי שקרבו לציונות היה חברו ללימודים סמי גרונמן (לעתים כותבים גרונימן), בנו של רב ופילוסוף, ומחברו של המחזה 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' שאלתרמן עיבד למחזמר. גרונמן ניסה להתרחק מהציונות ללא הצלחה, החליט לחקור את השאלה היהודית, וכעבור כמה שבועות התייצב לפני ד"ר חיים היינריך ברודי מראשי הציונות, והודיע לו בהתרגשות שהיה לציוני. גרונמן היה לתועמלן וסירב למכור את השקל הציוני למי שלא שוכנע כי כוונותיו רציניות. הוא השקיע מאמצים כדי לקרב את חברו בארט, שהיה אף הוא נכדו של הילדסהיימר, ובנו של בלשן וחוקר שפות שמיות באוניברסיטת ברלין, לציונות. רק שעלה בידו לשכנעו הסכים ב-1899 למכור לו את השקל לאחר שהשתכנע ברצינותו.

 

 

סמי גרונמן

בארט ניסה לשכנע את פליקס להיות ציוני, אך הוא הסתייג, וציטט את אביו שאמר "חלומאס, חלומאס, ו-'אל תעירו ואל תעוררו את האהבה עד שתחפוץ'. בארט סיפק לו את כתבי בירנבוים, פינסקר ו'מדינת היהודים', אך הוא לא השתכנע. דווקא אלטנוילנד של הרצל, אותה אוטופיה תמימה של חברה חדשה בארץ ישראל שתנוהל לפי האידיאלים של ההומניזם המערבי והתרבות הגרמנית, הביאה להארה שלצרוס ציפה לה. פליקס רץ לחדרו והכריז 'אני ציוני, אני רוצה לשקול את השקל'. על שמותיהם של בארט, ברודי, גרונמן וכמובן פליקס נקראו רחובות בתל אביב.

"מרטין בובר, הוגה הדעות הציוני הראשון בקרב יהודי גרמניה, הגדיר את ארבע הדרכים המובילות לציונות: האנטישמיות, שהיא הדרך הוולגרית, שבאה מתוך רצון להשתחרר מעלבונות: הדרך השנייה נובעת מרחמים ודאגה לאחים המסכנים במזרח (הכוונה כמובן למזרח אירופה ע.ג.), מתוך גישה פילנטרופית ועמידה מן הצד. הדרך השלישית – נעלה יותר – להציל את העם היהודי – והיא נובעת מתוך רגש השתתפות, והדרגה העליונה היא ציונות מתוך כמיהה ליצירת ערכים חדשים, לצורות חיים חדשות, ליופי חדש. פליקס, כאשר החליט ללכת בדרך הציונות, היה אי שם בין הנתיב השלישי והרביעי. האנטישמיות לא העיקה עליו, האחים במזרח לא העסיקו אותו במיוחד, היה זה קסם המדינה היהודית והכיסופים להתחדשות שמשכו אותו". (בונדי, עמ' 34).

מרטין בובר

הצטרפותו של פליקס שימחה את לצרוס והשפיע על שאר בני המשפחה. הציונות לא עוררה התנגדות במסינגוורק כי גוסטב הירש, 'שליט האחוזה" וקרוב משפחתו הרב עזריאל הילדסהיימר, תמכו ב'חובבי ציון', ותרמו כספים ליישוב הארץ.

הרב עזריאל הילדסהיימר

היחיד שכעס על הנטיות הציוניות של ילדיו, ועל התרחקותם מהדת היה אב המשפחה שמואל. הוא האשים באחריות להתפקרותם של ילדיו את פאני אשתו, שלא הגיעה כמוהו ממשפחה דתית, והייתה בעלת דעות מתקדמות. על תהליך ההתרחקות מהדת סיפר פליקס, כי בגיל בר המצווה ביטא בקול את השם המפורש, התכסה מיד בשמיכה, אך שום דבר נורא לא אירע.