מהי רכיבת אופניים אתגרית ?

 

עשרים ושניים רוכבים ורוכבת אחת יצאו מכרמיאל ביום שישי אחד של דצמבר 2007, בחולצות צהובות ומכנסי רכיבה שחורים, ופניהם דרומה. חבושי קסדות ומשקפי רכיבה ועטופים בבגדי רכיבה מקצועיים, עין זרה לא תבחין בין מאמן לחבר הנבחרת, בין נער צעיר לרוכב מבוגר. אהבה עזה משותפת לכולם – אהבת הרכיבה, אהבה מטלטלת ומתמסרת.

 

 

עד כמה מתמסרת? אפילו תחזית מזג אוויר קודרת לא שינתה תוכניות. מכרמיאל ועד טבריה רכבו כולם בגשם שוטף. מטבריה דרך בית שאן וכביש הבקעה, עד עין גדי וים המלח, רכבו והתייבשו מול רוח פנים מצליפה.

 

בערב היום הראשון, לאחר כעשר שעות רכיבה, הגיעה קבוצת הרוכבים ומלוויהם לעין גדי. מקלחת יעילה, ארוחה, התארגנות למחר, וזהו, חייבים לישון ולאסוף כוח לרכיבה חזרה.

 

למחרת, במזג אוויר מסביר פנים, רכבה החבורה חזרה. המסע מהמקום הנמוך בעולם לכרמיאל, נמשך תשע וחצי שעות.

 

במוצ"ש עם ערב נאספו הורים ובני משפחה בחניון מתחם "ביג" בכרמיאל, ממתינים לרוכבים העושים דרכם חזרה. שחרור קצר, העברת הציוד ממכוניות הליווי למכוניות ההורים, שיחת סיכום קצרה של המאמן עוז דודאי. זהו. הם מתקשים עדיין להאמין. כן, הם השלימו את המשימה.

 

עוז, השתגעת?

"כן, קצת. אבל הרוכבים של TEAMISGAV הראו לי שהם מסוגלים לשבור את השיאים של עצמם. המטרה  היתה לרכב על אופני כביש לעין גדי וחזרה תוך יומיים, ועשינו זאת. הרוכבים התמודדו עם אתגרים מנטליים ופיזיים קשים והפכו ליחידה חברתית מגובשת ותומכת."

 

מהו המרחק שרכבתם ביומיים?

"רכבנו כ - 220 ק"מ כל כיוון. סה"כ 440 ק"מ. בממוצע רכבנו  במהירות של כ – 25 קמ"ש. בירידות הגענו ל – 70 קמ"ש, ובעליות הקצב לעיתים הוא כ- 10 קמ"ש בלבד".

 

ובהשוואה ל"טור-דה-פרנס"?

"מסלול כזה, הוא בערך שביעית מ"טור-דה-פרנס". אבל בוא נשמור על פרופורציות. ב"טור-דה-פרנס" משתתפות נבחרות מקצועיות שיש להן צוות מקצועי מלא: רופא, מעסה, טכנאים, פסיכולוג ועוד, וגם ציוד מתקדם, אוטובוס צמוד ותקציבים גדולים. נבחרת ישראלית עדיין לא השתתפה ב"טור-דה-פרנס".

 

תאר לי את קשיי המסע.

"ראשית, הגשם. התחלנו ביום ששי בשש בבוקר בגשם שוטף. הרכיבה בגשם קשה, הכביש חלק והבלמים עובדים פחות טוב (אם בכלל). בירידות לכינרת זה היה קשה במיוחד. לכמה מהרוכבים  היה קר. אחרי שהגשם פסק חלפו כמה שעות עד שהבגדים התייבשו.

 

שנית, הרוח. קצת לפני בית שאן התחילה רוח פנים בלתי פוסקת, עד עין גדי. רוח פנים יוצרת התנגדות אוויר לגוף הרוכב ולאופניים. זו תוספת מאמץ גדולה, אפילו  פי שתיים ויותר עומס נוסף על השרירים ולא פחות קשה הוא הצד המנטאלי הכרוך ברכיבה כה מאומצת בקצב כה נמוך.

 

שלישית, העליות לכנרת, למגדל, לצומת קדרים ולכרמיאל הן עליות קשות. הרגליים שורפות, השרירים כואבים, נפערים פערים בין הרוכבים על פי הקצב האישי."

 

עוז, אתה המאמן. אילו כלים להתמודדות אתה מעניק לרוכבים?

"מיומנויות הרכיבה, אותן אנו לומדים באימונים השוטפים, חשובות ביותר. למשל, לדווש נכון ועגול ולשמור על פלג גוף עליון משוחרר. אופני כביש המותאמות אישית לרוכב וציוד רכיבה בסיסי הם דברים חיוניים.

 

האכילה והשתייה במהלך המסע חשובות מאוד: תוך כדי הרכיבה כל הרוכבים "טחנו" הרבה פירות יבשים, פירות טריים, חטיפי אנרגיה בצורת ברים או ג'לים, משקאות איזוטוניים והרבה מים. בכל יום היו לנו גם שתי הפסקות מתוכננות של עשרים דקות לאכילה של פסטה, כריכים ופירות.

 

הרכיבה בגוש אחד מאפשרת לא רק דיבורים, עידוד וצחוקים, אלא גם סיוע ממשי מאורגן. בשפה המקצועית אנו קורים לזה "דראפטינג": רוכבים בגוש אחד, כדבוקה,  בטור אחד או שניים. הרוכב המוביל בטור חוסם את הרוח ובכך מוריד עומס לרוכבים אחריו ברמה שיכולה להגיע עד קרוב ל 50%. המובילים מתחלפים כל כמה דקות. כך אנו מחלקים את העומס בינינו ומסייעים זה לזה.

 

במקרה של תקלות טכניות הרוכב נעצר לתקן, ותמיד רוכב נוסף מסייע לו. הרוכבים מאוד מיומנים בתיקון מהיר של פנצ'רים, החלפות גלגלים ותקלות אחרות. עם סיום התיקון, חוזרים הרוכבים (דבר הנקרא בשפתינו "לגשר") לדבוקה. לרכיבה זו יצאנו חמושים ב10 גלגלים נוספים מתנת "ג'יאנט" - ו"זוג אופניים"- נותני החסות הראשיים לקבוצה, אשר אפשרו לנו לחסוך זמן רב.

 

בעת המסע הכי חשוב לשמור על חשיבה חיובית שמשחררת בגוף אנדורפינים, כמו אדרנלין. החשיבה החיובית מסיחה את הדעת מהכאבים ומהמאמץ ומאפשרת מבט קדימה. אתה אומר לעצמך, למשל, שעוד מעט המאמץ המסוים הנוכחי נגמר ומחזק את עצמך ללא הרף על יכולותיך ("אני חזק ואין מצב שלא אסיים...").

 

הרגשתי שהגיבוש הבין-אישי בנבחרת הגיע למקומות חדשים. אתגר העמידה במאמץ גורם לכולם סיפוק עצום. למעשה כל רוכבי הנבחרת עמדו בכל המשימה. מסע ארוך כזה מאפשר תרגול "רטוב" של עזרה הדדית, הובלת קבוצה, שותפות במאמץ ואחריות של הפרט כלפי הקבוצה."

 

מי היו המלווים ומה היתה תרומתם להצלחה?

"למסע לים המלח הצטרפו כמלווים יוחאי סלומון (יויו), רוכב לשעבר, והורים של רוכבים: דוד פוקס, גילי ישראלי – ברכיבה, וחוה זלי אשר עזרה בלוגיסטיקות והכינה את ארוחת הפסטה ליום השני.

 

המלווים הם חלק בלתי נפרד מהצלחת הנבחרת. הם הגב הלוגיסטי שלנו. במכוניות הליווי מצוי כל ציוד הלינה וגם ציוד טכני רזרבי. מכוניות הליווי נותנות לרוכבים הגנה מפני המכוניות בכביש. ומעבר לכך, מבחינה מורלית, זה מעודד ומחזק לדעת שיש איתך הורים ממשפחות הרוכבים."

 

ומילה לסיכום מאחד הרוכבים:

"נהנים מזה ורוצים להתקדם. המטרה היתה להגיע לעין גדי, אפילו אם ניכנס קצת לחושך, מה שלא קרה בסוף. אתה חושב  שזה סבל "נטו" אבל זה לא. מרגישים אדרנלין בגוף. לפעמים מסתכלים קצת על הנוף, אבל זה לא ממש מעניין נערים בגיל שלנו. יש קטעים שאתה מרגיש שאתה לא גומר את הקטע. אבל זה עובר ובסוף מגיעים ליעד. שמחנו שעברנו את כל המסלול כקבוצה, וכולנו בריאים ושלמים."