אוסישקין- אולם ומלואו

הסיפור שלי הוא סיפור אמיתי המתחיל בשלהי שנות ה-80. כשהייתי בערך בן 10, הגעתי לחופשה אצל סבא וסבתא שלי שגרו ברמת גן. סבא שלי הבטיח לקחת אותי למשחק של הפועל תל אביב בכדורסל.
 
עד אז הכרתי את הפועל תל אביב רק בכדורגל והם היו הקבוצה האהובה עליי. כשסבא שלי אמר שיש להם גם קבוצת כדורסל טובה החלטתי ללכת איתו למשחק דרבי חם בין הפועל למכבי תל אביב במסגרת גמר הפלייאוף. מכבי ניצחה בקושי במשחק הראשון ביד אליהו ועכשיו הגיע תורנו לנקום.
 
סבא שלי סיפר לי על האולם אליו אנחנו הולכים. הוא אמר לי שזהו אולם שלא דומה לשום דבר שראיתי בחיים שלי. אווירה מדהימה, כולם אדומים והמשותף לכולם זה שכולם אבל כולם שונאים את מכבי הצהובים-כחולים בדם.

שלוש שעות לפני המשחק כבר הייתי לבוש אדום, מכנסיים, חולצה צעיף ושני פסים אדומים על הלחיים שציירתי עם השפתון שלקחתי מסבתא.

סבא שלי התעורר משנת הצהריים שלו, שתה את הקפה שלו, לבש את תחתוני המזל האדומות שלו שהוא אף פעם לא מכבס, שם חולצה אדומה עם סמל המגל והחרב הסתכל עליי ושאל אותי אם אני מוכן, הנהנתי בראשי, התרגשתי.

בדרך סבא סיפר לי על הפועל תל אביב בשנות ה-60 וה-70 כשכיכבו בה שחקנים כמו: חיים חזן וארז לוסטיג ואח"כ באו בארי לייבוביץ' ופנחס חוזז שהביאו את הקבוצה לשיאים חדשים.

"בשנים האלו הבעיה הייתה שלא היה לנו אולם ביתי ראוי. ואז נחליטו לבנות את אוסישקין, אני לא אשכח את הפעם הראשונה שנכנסתי לאולם אוסישקין, זו חוויה שלא תיאמן אתה כבר תראה", אמר לי סבא, והמשכנו ללכת דרך פארק הירקון אל כיוון האולם.

סבא סקר לי את ההרכב העכשווי של הפועל: לבאן מרסר, חיים זלוטיקמן, לינטון טאונס, ג'ון דלזל ועמוס פרישמן. במכבי כיכבו שני הזרים האמריקאים קן בארלו וקווין מגי והישראלים דורון ג'מצי ומיקי ברקוביץ'.

הגענו לאולם, קנינו כרטיסים ועמדנו בתור בכניסה לאולם. כשנכנסתי בפתח האולם הרמתי עיניי ולא האמנתי, אכן סבא צדק לא ראיתי דבר כזה בחיים שלי, אווירה מחשמלת של אלפי אוהדים אדומים צועקים, מרעישים, מקללים שיוצרים אווירה שלאולם ביתי שאי אפשר לתאר במילים. נעמדתי פעור פה מול המחזה הנפלא הזה וחייכתי, הבנתי שהנה אני מתחיל להתמכר לקבוצת הפועל תל אביב בכדורסל וזה עוד לפני שראיתי אותם משחקים.

אחזתי בידו של סבא והלכנו ועלינו ליציע למקום הקבוע שלו. כולם הכירו אותו ולחצו את ידו, הוא השוויץ בי ואמר שאני ממשיך השושלת האדומה במשפחה.

כשמכבי עלו לפרקט שמעתי קללות שבחיים שלי לא שמעתי. לא האמנתי שזה מה שאמא של ברקוביץ' עושה ואיך הגיוני שאחות של ג'מצי "יצאה " עם כל אחד מהיציע.

כששחקני הפועל עלו למגרש, הרעש באולם שבר לדעתי את מהירות הקול, האדמה שלרגליי זזה ורעדה, כל האולם היה מלא בדגלים אדומים וגזרי נייר שיצרו אווירה של טירוף חושים.

סבא שלי הרים אותי על הכתפיים וראיתי את כל המחזה הזה כמעט מתקרת האולם.
הכל היה מוכן לשריקה לתחילת המשחק, לבאן מרסר וקווין מגי עמדו בקו של האמצע והתכוננו לקפוץ אל הכדור.

המשחק היה צמוד לכל אורכו. סבא שלי התעצבן המון וקילל את כל שחקני מכבי ולא חסך גם קללות משחקני הפועל. ראיתי אותו מתרגש, מאדים אבל כל הזמן מפנה אליי את מבטו, מחייך ואומר זה אוסישקין מותר לעשות פה הכל.

לקראת הסיום מכבי כמעט הצליחה לברוח אבל הפועל לא נתנה והשוותה ל- 84-84 וכפתה הארכה. כל אוסישקין היה על הרגליים והאוהדים לא הפסיקו לעודד כל המשחק. 

בהארכה המשחק נותר צמוד ומותח ו- 4 שניות לסיום ברקוביץ' העלה את מכבי ליתרון של נקודה הפועל לקחה פסק זמן, לא יכולתי יותר להסתכל, כדור חוץ שלנו בנסיון לקלוע סל ולנצח את המשחק.

הסתכלתי על סבא שלי בכדי לשאול אותו מה יעשו הפועל, הוא נראה קצת מוזר, העיניים שלו היו עצומות, והוא תפס את יד שמאל שלו. צעקתי לו סבא מה קורה אתה בסדר? הוא הסתכל עליי הנהן בראשו חייך, אמר לי יאללה הפועל ובבת אחת צנח ארצה במכה אדירה. התחלתי לצעוק :סבא ,סבא, תענה לי , תתעורר. סבא
שכב שם בעיניים עצומות וחיוך על פניו.

אנשים שעמדו לידי החלו לנסות להנשים את סבא שלי, בהתחלה חשבו שהוא התעלף אבל אח"כ שמו לב שהוא לא נושם ואין לו דופק. שמעתי צעקות מסביבי, "קראו לרופא, תקראו לרופא". המשחק עוד לא חודש ואנשים בקהל לא הבינו מה פשר ההמולה ביציע. כשהגיע הרופא של הפועל,הוא ניסה להנשים את סבא אבל כלום, סבא שכב שם ללא רוח חיים עם החולצה האדומה של המגל והחרב והצעיף האדום כרוך סביב צווארו.
בכיתי ובכיתי וצעקתי לסבא שלא יעזוב אותי.

המשחק המשיך, זלוטיקמן קלע את הסל הכי חשוב בקרירה שלו והקפיץ את כל אוסישקין על הרגליים. אבל לי זה כבר לא היה איכפת, אחרי כמה דקות פינו את סבא שלי לבית החולים ואני יחד איתו באמבולנס. בבית החולים קבעו את מותו ואני הייתי בהלם טוטאלי. סבא שלי שכל כך אהבתי נפטר תוך כדי משחק כדורסל של הקבוצה שהוא הכי אוהב, הפועל תל אביב, הצטערתי שהוא לא נשאר לפחות לראות את הסל של זלוטיקמן, הוא בטח היה קופץ משמחה ומניף אותי לשמיים בקריאות אדום עולה.

הנהלת הפועל תל אביב החליטה לתת לסבא שלי, זאת אומרת לי, כרטיס כניסה לכל החיים למשחקי הקבוצה. זכרתי את מה שסבא אמר שאני ממשיך השושלת האדומה, והקפדתי ללכת כמעט לכל משחק שהתקיים באוסישקין. רק רציתי למלא את משאלתו האחרונה של סבא שלי יהיה זכרו ברוך.

והנה היום אני מוצא את עצמי עומד מול הריסות האולם שכל ילדותי נמצאת בתוכו ופשוט ממרר בבכי. אני בוכה על סבא שלי, על הפועל תל אביב בכדורסל ועל אנשים שהלב שלהם קר כקרח. חולדאי אני מאוהב ואתה?