פרסום פרויקט
התחבר עם פייסבוק
התחבר עם LinkedIn
מאות ילדים בישראל אינם מבקרים בבית הספר, משום שהוריהם החליטו להשאיר אותם בבית, ולקחת אחריות מלאה על חינוכם. אף שמדובר בתופעה שולית, היא מתרחבת מדי שנה, במערב בכלל ובארץ בפרט. שיגעון חולף או מהפכה חינוכית?
את ח.נ. (השם המלא שמור במערכת), אם לשלושה, המתגוררת במושב במרכז הארץ, תפסתי רגע לפני יציאתה לחופשה ממושכת מעבר לים עם כל המשפחה. אף שהקשר אתה נוצר בראשית יוני, כשהחופש הגדול היה עדיין רחוק מסדר יומם של רוב ילדי ישראל, ח. וילדיה - שתי בנות בגילים תשע ושבע, וילד בן שנתיים - לא נתנו לעובדה הזו להפריע להם, ודי בצדק, בהתחשב בעובדה, שאף אחד מהם אינו הולך לבית הספר או לגן ילדים.
ח., כמו שורה מתארכת והולכת של הורים במדינות המערב, מסרבת להפקיד את ילדיה הפרטיים בידי מערכת החינוך הממלכתית, והיא נחשבת, במונחים של משרד החינוך, לחלק מזרם חינוך חדש, זרם החינוך מן הבית.
כרבים מההורים הישראלים השותפים לדרכה, ח. אינה מקבלת את ההגדרה הזו. "מה שאנחנו עושים איננו חינוך מן הבית", היא מבהירה. "חינוך מן הבית פירושו, שאת מלמדת את הילדים בבית כמו בבית הספר, עם שיעורים, מקצועות מוגדרים, תוכנית לימודים, ציונים ומבחנים. אבל אני בכלל לא מאמינה בהוראה יזומה ומתוכננת, ולכן למה שאני עושה קוראים Unschooling, או בעברית, אי-הוראה, בניגוד לחינוך מן הבית, שנקרא Home schooling".
את יכולה לפרט?
"אי-הוראה פירושה, שהילדים הם שקובעים מה ילמדו אותם, ושבכלל לא חשוב לעמוד בקריטריונים מסוימים של ידע, אלא לספק את הסקרנות הטבעית של הילדים ולכוון אותם למאגרי המידע הנכונים. הבת הגדולה שלי, למשל, מאוד מתעניינת עכשיו בכלכלה ובדרך בה מתנהל המשק. היות וזה תחום שאני לא כל כך מבינה בו היא שואלת הרבה את אבא שלה, שלמד כלכלה, ושתינו מחפשות ביחד מידע באינטרנט ובספרייה האזורית. לפני שנה הייתה תקופה, שהיא ואחותה גילו עניין רב בנושא בית המקדש, אז חיפשנו חומר ולמדנו את זה לעומק".
ח., ששתי בנותיה בגיל בית הספר היסודי, אף אינה לוחצת עליהן לרכוש את הקריאה והכתיבה. "הבת הגדולה למדה בעצמה, והיא קוראת וכותבת מצוין", היא אומרת, "אבל הקטנה, למרות שהיא כבר בת שבע, נמצאת רק בתחילת הדרך, ואין לנו שום בעיה עם זה, כי אנחנו מאמינים, שכל ילד צריך ללמוד את הדברים בקצב שלו ובזמן שמתאים לו".
ההחלטה לחנך את הילדים בבית לא התגבשה אצל ח. מיד לאחר שהפכה לאם. "בהתחלה היה לי ברור, שאני חוזרת לעבודה, וכשהבת הגדולה הגיעה לגיל חצי שנה לקחתי מטפלת. גם עם הקטנה עשיתי את זה, ובהמשך שלחתי את שתיהן לגן. אבל ככל שחלף הזמן הרגשתי, שזה לא נכון, לא לי ולא להן, ושאני רוצה להיות חלק מתהליכי הלמידה שלהן, כדי לא לפספס אותם. בסוף החלטתי להוציא אותן מהגן ולהשאיר אותן בבית. כשהתחלתי עם זה לא ידעתי על כך שום דבר, ולא היה מי שייעץ לי בנושא. הייתי בטוחה, שאני יחידה בעולם, שרוצה לחנך כך את הילדים. אבל במשך הזמן הכרתי עוד ועוד משפחות ולמדתי שאני לא לבד".
בעקבות ההחלטה הפסיקה ח. לעבוד, ולקחה את מלוא האחריות על פעילות הילדים, אם כי בעלה, מהנדס העובד מהבית, מסייע לה בשעת הצורך. "אני לא קוראת לעצמי מורה, וגם לא למדתי הוראה או חינוך", היא מבהירה, "למרות שלמדתי גיאוגרפיה פיזית, אני לא מלמדת את זה. אני פשוט עוזרת לבנות שלי ללמוד מה שמעניין אותן".
מלבד איסוף ידע ח. אחראית גם על הפעילות החברתית של ילדיה. "באזור שלנו יש קבוצה של כ- 60 משפחות, שאינן שולחות את הילדים לבית הספר, ואנחנו בקשר מאוד קרוב. ביחד יש לנו כ- 40 ילדים מעל גיל חמש, אז אנחנו מפגישים אותם באופן קבוע, מקיימים חוגים משותפים, יוצאים לטיולים, מציינים חגים, ועושים הרבה דברים מחוץ לבית". עוד תחום שזוכה לדגש נרחב הוא הרגשות והיחסים הבין אישיים, שח. משקיעה בו זמן רב מדי יום.
מה רמת הידע הכללי של הבנות שלך?
"ההתרשמות שלי היא, שהן יודעות המון, בטח לא פחות מילדים אחרים בגילן, ואי אפשר להגיד עליהן שהן סובלות מבורות. החיים פשוט מזמנים להן המון מקורות מידע, והן משתמשות בזה".
הן לא מקנאות לפעמים בילדים, שיוצאים בבוקר לבית הספר?
"עד היום לא נתקלתי בכך. וזה למרות שהן נחשפות למציאות הזאת מדי יום, כי הבית שלנו גובל בבית ספר אזורי מאוד גדול, הן רואות מדי יום את הילדים משחקים שם, ואפילו משוחחות אתם. בדרך כלל, הילדים בבית הספר הם אלה שמקנאים בבנות שלי, כי הן נשארות בבית. יחד עם זה, אם יום אחד הן יבקשו ללכת לבית הספר – לא אפסול זאת על הסף, כי מאוד חשוב לי לעשות הכל תוך דו שיח אתן".
היית ממליצה על השיטה הזו לכל ההורים?
"ממש לא. מי שרוצה למשל, לעשות קריירה, לא יכול לחנך את הילדים בבית. לדעתי, גם מי שלא מרוצה מבית הספר הקיים לא צריך לעשות את זה, כי זה לא יחזיק מעמד. זו החלטה, שאנשים צריכים לקבל לטווח הארוך, לא משום שהם פוסלים את המערכת הקיימת, אלא משום שהם מאמינים, שזו הדרך הכי נכונה לצמוח, לא רק לילד, אלא לכל המשפחה".
על פניו נראה, שזה פתרון שמתאים רק לאנשים מבוססים מבחינה כלכלית.
"לא נכון. רוב האנשים שבוחרים בכך אינם נמנים עם העשירון העליון. רחוק מזה. הייתי אומרת, שרובנו שייכים למעמד הבינוני הנמוך, ואף למטה מזה. בכלל לא צריך להיות עשיר כדי לבחור בכך. צריך רק להחליט ולהתחייב על זה, ואז מוצאים פתרון. מצטמצמים, מוצאים תעסוקה בשעות הערב או מהבית, מנהלים אורח חיים צנוע, ומוותרים על דברים אחרים. חוץ מזה, ברגע שלא שולחים את הילדים לבית הספר ולגן יש חיסכון גדול: קונים פחות בגדים, לא צריך לתת דמי כיס, אין תשלומי חובה, ועוד".
ח. אף מתקוממת כנגד הניסיון להתייחס אליה ואל חבריה כאל מתבדלים ומתנשאים. "אנחנו בכלל לא חבורה של מיוחסים, וגם לא אנשים, שמחפשים דרך לברוח מהחברה. להפך. רובנו מאוד פעילים בקהילה, מתנדבים ותורמים. למעשה, היינו שמחים אילו המערכת הייתה פותחת בפנינו את השירותים של בתי הספר, כמו ספריות וחדרי מחשב, ומאפשרת לילדים שלנו להיעזר בהם. לדעתי יש בהחלט מקום להפריה הדדית".
לא לעשירים בלבד
לפני מספר שנים ערך ד"ר ארי נוימן מאוניברסיטת בן גוריון עבודת מחקר, שעסקה בנושא החינוך מן הבית בישראל, במהלכה נפגש עם משפחות, שמחנכות את ילדיהן בבית. "מטרת המחקר הייתה לאפיין את התופעה, שהולכת ומתרחבת בעולם המערבי בכלל, ואצלנו בפרט", הוא אומר.
מהמחקר, מוסיף נוימן, עלה כי תחת הכותרת "חינוך מן הבית" נמצאות משפחות רבות ושונות, שיש ביניהן הבדלים גדולים. "חלק מהן בוחרות בדרך הזו בגלל בעיות בריאות של הילדים, חלקן בגלל מרחק גיאוגרפי, ולחלקן יש סיבות אידיאולוגיות-דתיות, כאשר בית הספר לא מספיק דתי לטעמן, והן מעדיפות לחנך את הילדים בבית. המניע הזה נפוץ מאוד בארה"ב, והרבה פחות בארץ. אבל גם אצלנו יש משפחות דתיות, שמחנכות את הילדים בבית. ויש הורים, שמסרבים לשלוח את הילדים לבית הספר משום שהם חושבים, שיש שם אלימות רבה מדי, או שהחינוך לא מספיק טוב. אבל רוב המשפחות שבחרו בדרך הזו מאמינות באי-למידה (unschooling), ובכך שהלימוד צריך להתרחש מעצמו, מתוך החיים. אלה אנשים, שגם אם בית הספר לא יהיה אלים, או יחנך לערכים שמקובלים עליהם, הם לא ישלחו לשם את הילדים, משום שעצם קיומו של בית הספר נוגד את תפיסתם".
למעשה, טוען נוימן, ניתן להתייחס אל החינוך מן הבית כאל מעורבות מרבית של הורים בחינוך ילדיהם. "וככזה הייתי מציב אותו כסמן קיצוני על רצף של מעורבות הורים בחינוך ילדיהם, כאשר בקצה השני נמצאים הורים, שמעורבותם מתבטאת בכך שהם מביאים את ילדיהם לבית הספר בבוקר, ואוספים אותם בתום יום הלימודים. ככלל, בשנים האחרונות גוברת מעורבות ההורים בחינוך, כך שבין שני הקצוות של הרצף יש הורים שמעורבים בחינוך, החל מוועדות קישוט וחגים וליווי טיולים, עבור למעורבות בתהליכים חינוכיים וקביעת מדיניות בית ספרית, וכלה בהקמה וניהול של מוסדות חינוך ייחודיים".
מדוע מבקשים היום הורים להיות מעורבים יותר?
"כי יש להם נגישות רבה יותר לידע, ומשום שיש שחיקה בקונצנזוס של ערכים ואידיאולוגיות משותפים. הרי בית הספר הוא מקום, שאמור להקנות נורמות וערכים, שמקובלים על כולם. עד לפני כשני עשורים כולם שלחו את הילדים לבית הספר, ואף אחד לא ערער על הערכים שמקנים שם. היום ערכים רבים שנויים במחלוקת, ולכן לא מובן מאליו, שכל אחד ירצה שיקנו לילד שלו ערכים כאלה".
מי ההורים שנוטים יותר להשאיר את הילדים בבית?
"ממחקרים בעולם, וגם מהמחקר שלי עולה, שמדובר בעיקר בבני המעמד הבינוני, בעלי מקצועות חופשיים, ואנשים שעובדים לפרנסתם, לאו דווקא בעלי יכולת. המעבר לחינוך מן הבית גורם לרבים מהם לירידה ברמת החיים, בגלל העובדה, שאחד מבני הזוג מפסיק לעבוד. אבל לאנשים שבוחרים בכך יש בדרך כלל השקפת עולם כוללת, שהחינוך הוא חלק ממנה, ולכן הם מתאימים את אורח החיים שלהם לאילוצים הנובעים מן הבחירה הזאת. מה שברור הוא, שמדובר באנשים, שמוכנים לוותר על דברים מסוימים, כי הם רוצים לתת לילדיהם יותר".
מעבר לכך, מוסיף נוימן, מדובר באנשים שונים זה מזה, שקשה להכניס אותם לקטגוריה אחת. "יש ביניהם אמהות חד הוריות, משפחות עם מעט ילדים ומשפחות מרובות ילדים, משפחות של הורים אקדמאים, ומשפחות ללא השכלה אקדמאית. רבים מהם מגיעים להחלטה לחנך מן הבית לאחר ניסיון קודם בעבודה חינוכית, לפחות של אחד מבני הזוג, וזה מאוד הגיוני, כי מי שכבר עסק בחינוך מרגיש נוח יותר להתמסר לכך עם ילדיו".
אז חינוך ביתי טוב או רע?
"לדעתי, מדובר בשיטה עם יתרונות רבים, אם כי צריך לזכור, שהיא לא מתאימה לכולם, כי לא כל יחידה משפחתית יודעת ומסוגלת להעשיר את עולמו של הילד. גם לא כל ילד מתאים לשיטת הלימוד הזו. יחד עם זאת, אני רואה בכך שיטה לגיטימית, שכאשר ההורים מסוגלים לנהל אותה נכון והיא מתאימה לילד - יש לה הרבה יתרונות. מחקרים רבים שנעשו על תוצאות החינוך הביתי מוכיחים, שהילדים האלה עולים על חבריהם בכל הפרמטרים, הן בהישגיהם הלימודיים, והן ביכולות החברתיות. אז נכון שהרבה המחקרים נעשו על ידי תומכי השיטה ולכן כדאי לבחון אותם בעין ביקורתית, אבל עדיין יש כאן מצבור משמעותי של מחקרים, שהרבה מהם מצביעים לכיוון החיובי".
ואיך אתה מסביר את ההצלחה הזו?
"לדעתי, הסיבה העיקרית היא, שהילדים נהנים מהוראה אישית ומיחס של אחד לאחד, תוך תשומת לב רבה לצרכים וליכולות הלמידה שלהם. וזה בהחלט מתכון טוב להישגים בלימודים. באשר להצלחה החברתית, זו עשויה לנבוע מכך, שבחינוך מן הבית נחסכת מהם ההתמודדות החברתית בתנאי הצפיפות המאפיינים את רוב בתי הספר, ואשר כפי הנראה, אינם מספקים תנאים אופטימליים להתפתחות חברתית. בניגוד לחבריהם בבית הספר, ילדי החינוך הביתי אף אינם מוגבלים לקבוצת הגיל שלהם, והם נחשפים בתדירות גבוהה יותר לאינטראקציות רב גיליות בתוך המשפחה ובמפגשים עם משפחות אחרות".
לכבד את הבחירה
לא כל העוסקים בחינוך היו מסכימים עם נוימן. בארה"ב, שם החלה תנועת החינוך מן הבית כבר בשנות ה- 70 של המאה הקודמת, יש לשיטה מבקרים רבים, ביניהם האיגוד המקצועי של המורים (NEA). מתנגדי השיטה טוענים, שילד המתחנך רק על ידי הוריו אינו יכול לרכוש כישורים חברתיים ראויים, משום שאלה ניתנים לרכישה רק תוך כדי אינטראקציה עם בני גילו. בכלל, מוסיפים המתנגדים, בית הספר הנו המקום היחיד, שבו ילדים בני כל הגזעים והמעמדות נפגשים מדי יום, נדרשים ליצור קשר ביניהם, לשתף פעולה, ולפתח כישורים בין אישיים, החיוניים להצלחתם בחיים.
עוד טענה נפוצה היא, שלא כל ההורים, הבוחרים באופציה של חינוך מן הבית אכן ניחנו בכישורים מספקים על מנת לשמש מורים. רבים מהם, טוענים המבקרים, יתקשו להעניק לילדיהם את בסיס הידע והמיומנויות הנדרש במגוון רחב של נושאים, הנחוצים להצלחה במציאת עבודה, בכניסה למכללה או לאוניברסיטה. יתרה מזו: על מנת לרכוש חינוך נאות יש לחשוף את התלמיד למגוון השקפות עולם ורעיונות חינוכיים, שמקורים במגוון רחב של מבוגרים העוסקים בחינוך. אולם אופציה כזו איננה קיימת כאשר המחנכים היחידים בהם נתקל הילד הם הוריו.
גם שיטת האי-למידה סופגת ביקורת, בעיקר בשל הטענה, שהדרך הטובה ביותר בה לומדים ילדים היא כאשר הם נמצאים במסגרת מוגדרת וברורה, עם דמות מובילה המכתיבה את המהלכים, ולא כאשר ניתן להם חופש לעשות כרצונם.
בארה"ב, ערש הדמוקרטיה, טוענים רבים מהמבקרים, כי חינוך חובה, הנמצא תחת פיקוח המדינה, הנו כלי חיוני לשימור ובנייה של חברה דמוקרטית. האמונה בחינוך חובה, הם טוענים, היא אבן יסוד של הדמוקרטיה, משום שהיא מאפשרת לכל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע ומין, לרכוש השכלה בסיסית, ובאמצעותה להשתתף בבגרותם בתהליך הדמוקרטי בדרך אפקטיבית. חינוך לכל, מוסיפים התומכים, חשוב במיוחד במדינה הקולטת הגירה, משום שהוא מספק כור היתוך לתרבויות שונות, כורך אותן ביחד ומאפשר להן להיטמע במדינה ובתרבותה.
עם זאת, בשנים האחרונות, בעקבות צמיחתה חסרת התקדים של תנועת החינוך מן הבית בעולם המערבי כולו, התמתנה הביקורת, והיום רוב המתנגדים מסתפקים בדרישה נחרצת, שהמדינה תמלא תפקיד משמעותי יותר בפיקוח על הורים הבוחרים בכך, על מנת להבטיח, שהחינוך מן הבית ייעשה רק על ידי הורים, שיש להם כישורים מתאימים, ממש כפי שהדבר נדרש ממורים בבתי הספר.
"מערכת החינוך צריכה להישאר בבתי הספר, כי שם נמצאות המסגרות, שיכולות להעניק לכל הילדים חינוך שוויוני ואיכותי", מסכים ד"ר נמרוד אלוני, ראש המכון למחשבה חינוכית במכללת סמינר הקיבוצים עם הגישה הביקורתית. "אחרי הכל, רוב ההורים אינם מצוידים בתשתית תרבותית או כלכלית מספקת, ולמעט כמה יחידי סגולה רובם אינם מסוגלים להעניק לילדיהם את החינוך העדכני והאיכותי, שנדרש היום מבוגר מערכת חינוך. את זה עדיין יכולה לספק רק מערכת החינוך".
עם זאת, מציין אלוני, אין הוא פוסל את החינוך מן הבית ואינו דוחה אותו על הסף. "אף שמדובר בתופעה חריגה אין שום סיבה להתנכל למי שבחר בכך, או להצר את צעדיו. לדעתי, צריך לכבד את הבחירה הזו, ולאפשר לאנשים האלה, כפי שנהוג בארה"ב ובעוד כמה מדינות בעולם המערבי, לקיים זאת בצורה מסודרת, תוך פיקוח הולם על הדרך שבה מתפקדים אותם הורים, ולוודא, שהילדים המתחנכים בביתם ירכשו מיומנויות וידע בסיסיים".
מגוון רחב של שיטות
"זרם החינוך הביתי הוא בעיני הדבר הכי מעניין והכי רדיקלי שקיים היום, ואפילו סוג של פריצת דרך חינוכית", סבור דני לסרי, איש חינוך, שיזם והקים את בית הספר הפתוח "מיתר" בקיבוץ בית אורן להוראת המדעים, והיום עוסק בקידום פרויקטים חינוכיים. "בעיקר משום שיש בכך ביטוי ללקיחת אחריות מלאה של ההורים על חינוך ילדיהם, לאחר שנים ארוכות, שבהן המדינה הפקיעה זאת מידיהם. ההורים האלה אומרים למעשה למדינה, שהיא לא עשתה עבודה מספיק טובה, וכי היות שהם ההורים, הם מבקשים להיות אחראים על החינוך. התוצאה היא צמיחה של דברים מאוד יפים".
כמו מה?
"כמו הרבה ניסויים חשובים בחינוך. הרי היום מי שרוצה לערוך ניסוי חינוכי או להכניס שיטות הוראה חדשניות צריך לעבור תהליך ביורוקרטי מסורבל, כולל המון בדיקות ואישורים. כשאתה עושה את זה עם הילד הפרטי שלך – אין לך צורך בזה, התהליך פשוט, גמיש ומהיר, וזה מאפשר מגוון מאוד רחב של שיטות ודרכים, שלא חשבו עליהן קודם".
אין חשש, שתוכנית לימודים שבנויה על מורה אחד, בדרך כלל לא איש מקצוע, תהיה מאוד מוגבלת?
"להפך. דווקא בית הספר הוא זה שמוגבל, כי הוא מאפשר לילד ללמוד לכל היותר 20 מקצועות, וגם זה במסגרת מה שמכתיבה תוכנית הלימודים. כשמלמדים בבית הכל פתוח, הילד יכול ללמוד איזה נושא שהוא רוצה, ואיזה תחום שמעניין אותו. ואת מה שההורה לא יודע אפשר תמיד למצוא באינטרנט, בספריות, ובחיים עצמם, שהם מקור מאוד חשוב ללמידה".
אתה מתאר את זה כמצב שאין לו בכלל חסרונות.
"החיסרון העיקרי בעיני הוא כאשר דמויות ההורים בעייתיות או מוגבלות. אבל אפשר להתגבר על כך בעזרת מרכזי העשרה וייעוץ. מה גם, שכולנו יודעים, שבתוך המערכת יש לא מעט מורים בעייתיים, שאני חושש, שגורמים לילדים נזק לא פחות מהורה בעייתי, ולעתים יותר. אז כשאני שואל את עצמי בידי מי להפקיד את הילדים אני עדיין מעדיף להמר על ההורים".
חיסרון נוסף, סבור לסרי, הוא הבידוד המסוים של הילדים, שאינם נפגשים מספיק עם בני גילם. "אבל גם על כך אפשר להתגבר באמצעות מפגשים במרכזים. לעומת זאת, הילדים שנשארים בבית מרוויחים את המשפחתיות, תחום שבמערכת החינוך הולך לאיבוד".
ולא נראה לך, שהחינוך הביתי מעודד התפוררות של החברה ופוגע בתחושת הסולידריות?
"אם יש התפוררות היא איננה תוצאה של החינוך הביתי, והיא מתרחשת ממילא, למרות שרוב הילדים לומדים היום במערכת החינוך. אני דווקא מתרשם, שהמשפחות שבחרו בחינוך ביתי מאוד מחוברות לקהילה, מאוד מטפחות תקשורת בין אישית, ולכן אני לא רואה בכך נסיגה, אלא בשורה גדולה לעולם החינוך".
גם ד"ר רוני אבירם, פילוסוף ועתידן של החינוך, המשמש מרצה בכיר במחלקה לחינוך באוניברסיטת בן גוריון, ומי שעומד בראש המרכז לעתידנות בחינוך, מוצא בחינוך מן הבית יתרונות לא מעטים. "למרות שאני חסיד גדול של החינוך הממלכתי אני גם תומך נלהב בחינוך מן הבית, על שתי הגרסאות שלו", הוא אומר. "המערכת הממלכתית נמצאת היום במצב כל כך קשה, היא הזניחה את החינוך כל כך הרבה שנים, והרפורמות שעשתה היו כל כך שטחיות, שכל תופעה שמאיימת על קיומה יכולה רק להועיל, משום שהיא עשויה לנער אותה ולהוציא אותה מאדישותה. אם מערכת החינוך הממלכתית לא תבין, שהיא נמצאת בסכנה קיומיות, היא תאבד את כל ילדי המעמדות, שמודעים לחשיבות החינוך, ואני לא מתכוון דווקא לעשירים. זה קורה כבר היום, ולא רק באמצעות החינוך מן הבית, אלא גם באמצעות עמותות הורים, שמקימות בתי ספר פרטיים".
אז יתרונו היחיד של החינוך מן הבית הוא ביכולתו לנער את מערכת החינוך הממלכתית?
"לא רק. כליברל ודמוקרט אני מברך גם על התרחבות האחריות של הורים בתחום החינוך. צריך להבין, שהתופעה המקובלת אצלנו, שהמדינה היא זו שאחראית על חינוך הילדים קצרה מאוד בהיסטוריה, והיא נמשכת לא יותר ממאה שנה. בעבר הלא כל כך רחוק כל האחריות הייתה על ההורים, ועכשיו חוזרים לזה, ובעיני זה מצב טבעי ונכון יותר. זו גם זכותו של כל הורה, ובתי המשפט בארץ כבר נתנו לכך תוקף משפטי, כאשר סירבו בשנת 1996 לסגור בית ספר של עמותת הורים, משום שמשרד החינוך טען, שרמתו הלימודית נמוכה. באותו מקרה קבע בית המשפט, שרמת לימודים נמוכה אינה סיבה מספקת לפגוע בזכות היסוד של הורה לחנך את ילדיו. המקרה היחיד בו אפשר לעשות זאת הוא כאשר יש פגיעה בזכותו של הילד לגדול כאדם אוטונומי. רק אז רשאית המדינה להתערב ולהפקיע את החינוך מידי ההורים".
ומה עם שיטת החינוך מן הבית? היא טובה ליהודים?
"ברור שכן, ואני מתייחס עכשיו לשיטת האי-למידה, שאותה אימצו רוב המשפחות הישראליות, שבחרו בחינוך מן הבית. כל התיאוריות על תהליך הלמידה, שמתבססות על המון מחקרים שנערכו בעשרים השנים האחרונות, מוכיחות חד משמעית: למידה אמיתית והתפתחות אישיותית אמיתית יכולות לצמוח רק מתוך בעיות, שחשובות לילד באמת, ומתוך התחשבות בקצב ובסגנון הלמידה שלו. אין היום כמעט מחלוקת בין המומחים, הן בתחום הפסיכולוגיה, הן בתחום הנוירולוגיה והן בתחום החינוך, על כך שלמידה שהילד מכתיב אותה היא הלמידה הנכונה והאמיתית. הממצא הזה עולה באופן עקבי גם מההיכרות שלי עם המשפחות שמחנכות את ילדיהן בבית. רובן פשוט מיישמות את מה שכל התיאוריות החינוכיות אומרות, ואת מה שמערכת החינוך אומרת, אבל לא טורחת ליישם. אז לא מדובר פה בעניין אידיאולוגי, אלא בנושא שהוכח שוב ושוב. מה גם, שכל המחקרים על תלמידי החינוך מן הבית ובוגריו מוכיחים, שהם משיגים את בני גילם בכל הפרמטרים – לימודי, רגשי וחברתי. ואם זה המצב – אני לא חושב, שיש מקום לערער על כך. במקום זה צריכה מערכת החינוך ללמוד מההורים האלה, לאמץ את השיטות שלהם, ולהכניס אותן לבתי הספר, כי אם זה טוב לילדי החינוך מן הבית – זה בטח טוב לילדי החינוך הממלכתי".
רוב ההורים עוברים על החוק
מספר המשפחות הישראליות שאינן שולחות את ילדיהן לבית הספר אינו ידוע, אומרת לילך מרום, בוגרת מכון מנדל למנהיגות חינוכית, אשר כתבה במהלך לימודיה עבודה על חינוך מהבית, במהלכה ראיינה הורים וחניכים רבים של השיטה. "אולם ההערכה היא, שמדובר בכמה מאות משפחות, שמספרן גדל מדי שנה".
יחסן של מדינות המערב לחינוך הביתי, אומרת מרום, מתאפיין בשלוש דרכים משפטיות עיקריות: מדינות המאפשרות חינוך מהבית תוך פיקוח, כמו בלגיה, איטליה, איסלנד, צרפת, אנגליה, כמה מדינות בארה"ב ואוסטרליה; מדינות המאפשרות חינוך מן הבית ללא כל פיקוח, כמו מדינות בודדות בארה"ב; ומדינות האוסרות על חינוך מן הבית למעט מקרים מיוחדים, כמו ספרד, שוויץ, גרמניה, ארגנטינה וישראל.
למעשה, עד 1994 לא הכירה ישראל באפשרות של חינוך מן הבית. באותה שנה, כתוצאה מעלייה במספר הפניות למשרד החינוך, ופתיחות בנושא של השר דאז, אמנון רובינשטיין, הוקמה ועדה בראשות פרופ' דוד גורדון, יו"ר המזכירות הפדגוגית דאז, במטרה ללמוד את הנושא ולהציע קריטריונים להתרת החינוך הביתי.
ב- 1996 הגישה הוועדה המלצות ביניים, שקבעו כי ניתן להתיר חינוך מן הבית על סמך בקשות של הורים, ובתנאי שאלה יתבססו על "תפיסת עולם מגובשת". עוד המליצה הוועדה, שההורים יגישו בקשה בכתב, שבה יפרטו את תוכנית הלימודים המתוכננת, וכי ועדה מיוחדת תראיין את ההורים, תערוך ביקור בביתו של הילד, ותשוחח עמו. כן המליצה הוועדה לתת אישור לשנה אחת בלבד.
עם חילופי הגברי במשרד החינוך בוטלו ההנחיות החדשות, אלא שהפניות לקבלת אישורים נמשכו, ובסופו של דבר הקים המשרד ועדה נוספת, בראשות אילנה זיילר. ב- 2002 פרסמה הוועדה חוזר מנכ"ל, אשר קבע, כי "מקומם של התלמידים בגיל חינוך חובה הוא במסגרות הלימוד הממוסדות", וכי לפיכך "תאושרנה בקשות לחינוך מן הבית אך ורק במקרים חריגים ביותר". כדי לזכות באישור נתבעו ההורים לצרף תוכנית לימודים מפורטת, כולל פירוט תוצרים צפויים, שמהם ניתן ללמוד כי הלמידה מתרחשת. עוד נקבע, כי משרד החינוך יפקח באופן רצוף, באמצעות קצין ביקור סדיר או עובד פדגוגי אחר על יישום התוכנית, וכי האישור יצטרך להתחדש מדי שנה.
ח.נ.: "עבור רוב ההורים התקנות האלה מאוד בעייתיות. רובנו מאמינים באי-למידה (Unschooling) ומחנכים על פי העקרונות האלה, אז הדרישות של משרד החינוך מחייבות אותנו לשקר. הרי אין לנו תוכנית לימודים, וגם לא תהיה, משום שאנחנו מתנגדים לכך".
ח. בחרה שלא לבקש אישור, והיא עוברת היום על החוק. חלק מחבריה כן הגישו בקשה, אולם רובם אומרים, שלא יחזרו על כך בשנה הבאה. "רוב המבקשים הם הורים, שהילדים שלהם כבר למדו בבית הספר, והם הוציאו אותם. להורים כאלה אין ברירה, כי בית הספר עלול להגיש נגדם תביעה משפטית. אנשים כמוני, שמעולם לא הכניסו את הילדים לבית הספר, בכלל לא מנסים לקבל אישור, ועוברים על החוק. ובעיני זה מצב מאוד מטריד, משום שאני אדם נורמטיבי ושומר חוק. יחד עם זה, אני לא מוכנה לשלוח את הילדים שלי לבית הספר, כי זה נוגד את תפיסת העולם שלי. למזלי, מערכת החינוך מעלימה עין ממני ומאנשים כמוני. אבל הייתי מעדיפה, שזה יהיה מעוגן בחוק, ושכן יהיה פיקוח, כי זה תפקידו של משרד החינוך. אני רק רוצה, שהפיקוח יתאים לצרכים שלנו".
לפני מספר חודשים הגישה קבוצת הורים תביעה לבג"ץ בבקשה שמשרד החינוך יכיר בשיטת האי-למידה, ויקבע קריטריונים הולמים לפיקוח עליה. במקביל חידשה הוועדה בראשות אילנה זיילר את עבודתה במטרה לבחון מחדש את התקנות. לאחרונה אף פנתה קבוצת הורים לשרת החינוך פרופ' יולי תמיר, בתקווה שזו תימצא דרך להכיר ולפקח על שיטת החינוך שלהם.