תיירות פנים- תייר מזדמן

עד המחצית השנייה של שנות ה-80 נחשב מושב נתיב העשרה שבמועצה האיזורית חוף  אשקלון לאחד המקומות הטובים והאיכותיים בישראל. קרבתו לים, המראה היפה והפסטורלי של המושב, הנוף האותנטי ומיקומו המבודד־אך־קרוב־יחסית למרכז, משכו אליו משפחות רבות ומבקרים אינספור. עם פרוץ האינתיפא דה השנייה, ירד ערכו של נתיב העשרה, שבנוסף למעלות שנמנו עד כה, ממוקם במרחק של כ־100 מטר מגבול עזה. עם השנים, הוא הפך למטרה נוחה וקלה לשיגור רקטות קסאם ופצצות מרגמה וכן לירי מקלעים ומטענים מצד הפלסטינים, והחל לסבול משינוי מהותי באורח החיים.

על מנת לנסות ולרומם את קרנו של המושב, פותחה בחודשים האחרונים תוכנית להפיכתו לפנינת הדרום החדשה ולאבן שואבת לתיירים. את התכנית הגו בשיתוף עם היישוב הקטן, שמונה כ700 איש בלבד, המועצה האזורית חוף אשקלון ומשרד התיירות. במסגרת התוכנית, התקיימו במושב בתקופה האחרונה במושב עשרות קורסים עבור התושבים בתחום ייזום תיירות על מנת לעודד התושבים לפתח פרויקטים תיירותיים שונים, החל מטיפול במגע, דרך ציור ופיסול ועד קטיף עצמי והכנת מלפפונים חמוצים. בסיור במקום מתגלה עולם שלם, שיכול היה להוות כבר מזמן מוקד תיירות חי ובועט, אילולא היה מצבו הבי טחוני נפיץ כל כך.

טעם פיצוץ

בכניסה למושב, בעמדת הש.ג, מקבל את פניי חייל במדים. בתוך היישוב עצמו הנוכחות הצבאית דלה, אבל בהחלט ניתן לראות את צבעי ירוק הזית בכל מיני פינות. את האירוח מעביר לי שמעון, תושב ותיק במקום, ומתחיל בסקירה גיאוגרפית - שבעתיד תיעשה, לדבריו, היישר מאתר תצפית תיירותי שיוקם במיוחד. הנה בית לאהייה, בית חאנון, הנה שדרות, ניר עם, נחל עוז ומעבר קרני. "פה היה אזור התעשייה ארז שמדינת ישראל השאירה לפלסטינים אחרי ההתנתקות", אומר שמעון ומצביע לעבר שטח ריק. "היו פה 15 אלף עובדים ערבים וישראלים. הפלסטינים ניצלו את השטח הזה לשיגורי קסאמים, ואז בשיטה צבאית ידועה, חישפו כל פעם כמה שורות עד שהורידו את כל אזור התעשייה. ואז הפסיקו הפצמ"רים והקסאמים".

החומה האפורה בת תשעת המטרים, המפרידה בין שתי אוכלוסיות שחיות בפחד, נראית קרובה מתמיד. היא אינה משתלבת באופן הרמוני עם כל הירוק מסביב, עם גבעות החול והעצים ועם אופק חוף הים, אך מאלצת אותי לחזור למציאות האפורה בה תושבי האזור חיים. בחלקים מסוימים היא נמוכה יותר מהכביש, שמטפס על גבעה בתוך היישוב, ולא יעילה לחלוטין. בעתיד הרחוק והאופטימי, מתכננים להקים במקום שטחי החולות, פארק טבעי לילדים הכולל אטרקציות שונות. אנחנו עוזבים את התצפית ומגיעים לחוות ירקות שקד. החווה ממוקמת בחממה סגורה במושב, ובמקום ישנו גן ירק לקטיף עצמי של מגוון ירקות העונה.

לפתע נשמעות יריות. עוד תזכורת עצובה לאזור המלחמה. שמעון ממהר להסביר במומחיות: "היריות ששמעתם עכשיו זה אנחנו יורים. זה בנות שיושבות מול מסכי פלזמה ויורות על מנת להתריע. כנראה שפלסטינים התקרבו יותר מדי". ואני עומד ותוהה האם קול היריות הזה ירגיע תיירים, שעל פי התכנון, יגיעו לכאן ממקומות שונים בעולם או אפילו ממרכז הארץ. בחוות שקד מסבירים לנו על הירקות הגדלים בחווה ועל השבחת הזרעים. "הייטק של חקלאות" הם קוראים לזה. מכבדים אותנו בה פסקת שתייה וירקות, והטעם - פיצוץ. "בהתחלה חשבנו שאף אחד לא יגיע לפה", אומרת אפרת, שעובדת בחווה ומתכוונת למי שאינו תושב המקום. "אחר כך ראינו שזה פחות מטריד אותם. אנחנו יכולים לארח עד150 איש ומגיעים לפה בעיקר מאזור המרכז", אומרת אפרת, "ובאמצע שבוע אני משווקת את הסחורה בשווקי איכרים".

המשך הכתבה בתמונה המצורפת