עיצוב גרפי זה לא לצייר ולקבל על זה כסף?

יום אחד חברות של סבתא שלי (תדמיינו את החבורה מהסדרה 'הפרלמנט' על ספסל) שאלו אותה במה הנכדה שלה עוסקת, והיא ענתה שהיא מעצבת גרפית. הן שאלו אם יש בזה כסף. סבתא אמרה "בטח, יש לה המון עבודה והיא כל הזמן עסוקה מאוד! נוסעת לתל אביב בלי הפסקה". "היא נוסעת עד לתל אביב בשביל לצייר?!". סבתא ענתה "היא מציירת מדהים! משלמים לה הרבה בשביל זה". מה שמצחיק הוא שסבתא סיפרה את זה לאמא שלי אחר כך, והתגובה של אמא שלי היתה "היא לא רק מציירת!!! הם גם לומדים לצייר במחשב, יש הרבה תוכנות ואתרים!"

אני עדיין זוכרת את הפנים של הדוד שלי כשהוא גילה שמחפשים היום הרבה מעצבים גרפיים ושהכבשה השחורה של המשפחה תצליח להתפרנס מציור ופתאום שינה ב180 מעלות את ההתייחסות שלו למקצוע, שהוא לא ממש בטוח מה עושים בו.

אז אפשר להעביר סמינרים שלמים על מה זה עיצוב גרפי באמת אפילו ברמה הבסיסית של המונח, ועל כך שאולי הרובד הכי חיצוני שלו הוא עיסוק ביצירת ויזואל. אבל מה שתמיד משך אותי לתחום (בתור אחת שדווקא גדלה על עולם המילים ולא על ויז'ואל), היה הכוח הפסיכולוגי שיש למעצב בהבנת התודעה שלנו כבני אדם.

תעשיית העיצוב והשיווק היום נמצאת בסוג של תפיסת תדמית שהיא ביצה ותרנגולת. מצד אחד, בעלי עסק והקהל הרחב באופן כללי יודעים שיש ביקוש גבוה למעצבים גרפיים ולכן הם מתפרנסים מזה ושומעים בכל מקום על היצע לא פחות גבוה מהביקוש.

הבעיה היא שרבים מהמעצבים הגרפיים היום נשענים בדיוק על אותה התפיסה המוטעית הזו שיש לאנשים מבחוץ. על הפוקוס ביצירת ויז'ואל מושך ונראות בולטת וגנרית שבסופו של דבר לא מחדשת ולא מזיזה את הגלגלים במוח, לא ללקוח הצופה מבחוץ, וגם לא למעצב שעובד קשה כל כך על התוצר. העיצוב הולך ונהיה בנאלי, מיושן, לא מבין את צרכי הלקוח ומן הסתם שלא מספק פיתרון תודעתי או פיזי בסוף התהליך. בעיניי מעצב גרפי הוא חד משמעית אמן. יש לו קודם כל כוח פסיכולוגי אדיר, שנותן לו את הכלים לרדת לעומק החשיבה האנושית, להבין את הדפוסים, גירויי החשיבה, מנגנוני ההגנה והכפתורים הכימיים במוח שמניעים את האיזון העדין בתוך הרגע עצמו בו הצופה נחשף אל העיצוב.

בתוך הכוח הפסיכולוגי הזה, יש לנו אפשרות לשאול את עצמנו שאלות מהותיות ולבחור. מי אנחנו כאנשים ואז כמעצבים? מה מניע אותנו מבפנים? מה האג'נדה שלנו כמעצבים? מה אנחנו רוצים להגיד לחברה ולמה בכלל? איזה קול יש לנו ואיזה סט ערכים אנחנו מעוניינים להפיץ ולשתף עם הסביבה שלנו? בתוך איזה עולם אנחנו רוצים לחיות ולגדל ילדים?

אלו השאלות שמתוכן אני פועלת כשאני ניגשת לתהליך העיצוב. מן הסתם שלא כל באנר או פוסט מציף בי שאלות בנוסח "בחירתה של סופי". אבל התפיסה הזו מוטמעת בשורש התהליך של מעטפת המיתוג, או מצגת הפיץ' שתשקף החוצה מוצר כזה או אחר שיעזור או יזיק לחברה, או באתרים שיביאו לחוויית שירות ומשתמש כזו או אחרת ולהתנהלות ותקשורת מאוד ספציפית בין אנשים.

יש למעצב כוח של אמן שהוא הרבה מעבר לפרסום ושיווק של מבצע חדש. מעצב יכול לקרוא את התודעה הסביבתית, להעלות מודעות ולשפר את העולם שבו הוא חי. או אם נשתמש בחשיבה של סבתא שלי ונוסיף לה נופך רומנטי- "לצייר עולם יפה יותר לחיות בו".

לקוחה שעבדתי איתה על מוצר בתחום ההיגיינה הנשית, עלתה עם קמפיין שלם שמקדם אג'נדה של הצפת טאבו מהעולם הנשי וערך של כוח נשי שיוצר עבור נשים מתוך הבנה עמוקה של הצרכים והפחדים שלהן.

לקוח אחר החליט לעודד אימוץ בעלי חיים כערך מוסף למוצר שלו (רק תנו לי נושאים כאלה), וזה הפך מעוד ערך של המותג שנבלע עד היום- למפתח הבידול של המותג שלו ולעולם שלם שנוצר מנקודת מבט של ילד שגדל בערכים ובסביבה שכזו.

אז זה אולי נשמע נאיבי או קלישאתי, אבל האמת היא שהכל עניין של החלטה יומיומית פשוטה שלנו כצרכנים וכיוצרים בתרבות הצריכה שהפכה למפלצת של כסף ולייקים. החלטה האם אנחנו פועלים כדי להיות חלק ולייצר מקום כזה, או עומדים מהצד ומצקצקים על זה שהמציאות לא כזאת.

אם גם אתם מאמינים במטרה הזו ורוצים לקדם את העסק שלכם או את המוצר שלכם באופן שיקדם גם את הסביבה שלכם למקום שטוב ונעים יותר לחיות בו, מוזמנים לפנות אליי בפרטי בשמחה ונעשה את זה ביחד

בתמונה- אני ומשהו שהלוואי והייתי מציירת