איך הביא אסון ימי לפריצת דרך בתחום הסרטן

איך הביא אסון ימי במלחמת העולם השנייה לפריצה משמעותית בטיפול בסרטן ההתקפה הגרמנית על בארי, נמל של בעלות הברית באיטליה, על חוף הים האדריאטי, שכונתה "פרל הרבור הקטנה" פגעה בלי משים בג'והן הרווי, ספינה של בעלות הברית שהייתה מלאה בפצצות גז חרדל רעיל. ההפצצה הגרמנית על בארי, בליל של ה 2 בדצמבר 1943, הטביעה 17 ספינות והרגה יותר מ 1,000 חיילים בריטים ואמריקאים ומאות אזרחים. במתקפת הפתע הגרמנית נפגעה, כאמור, גם הספינה ג'והן הרווי, משחתת אמריקאית שנשאה מטען סודי של 2,000 פצצות גז חרדל שנועדו לשמש כנקמה בהיטלר לאחר שעבר לשימוש בגז חרדל. ההפצצה המוצלחת של הלופטוופה, שחררה ענן של גז חרדל גופרתי רעיל מעל הנמל, והזרימה טונות של גז חרדל נוזלי למי הנמל. לאור התוצאות המחרידות של ההתקפה, שהעיתונות כינתה "פרל הרבור הקטנה" החליטו, הגנרל אייזנהאואר, וראש הממשלה הבריטי, סיר ווינסטון צ'רצ'יל, על איפול מוחלט על האמת בנוגע למשלוח הגז הרעיל, כי פחדו שהגרמנים ינצלו את זה כתירוץ למתקפה כימית כללית. כתוצאה מהאיפול, לא הוזהרו הצוותים הרפואיים מסכנת הזיהום מנוזל הגז שהתפזר במי הנמל, ועורבב בטונות של דלק שדלף מהספינות הפגועות. בבהלה של הלילה הראשון קפצו או הועפו מאות ניצולים מהספינות, שחו במים ליבשה, ואובחנו בטעות כסובלים רק משוק וטביעה. הם קיבלו מורפין, נעטפו בשמיכות יבשות, ונשארו לשבת במדיהם ספוגי השמן הרעיל במשך 12 ואפילו 24 שעות, בזמן שהפצועים הקשים יותר טופלו ראשונים. היתר ישבו כמו במרינדה של גז חרדל. כשאיש לא הבין את מידת הסכנה. עם עלות השחר פיתחו הנפגעים עור אדום ומכוסה בועות "בגודל של בלונים" ואחרי 24 שעות התמלאו בתי החולים בחיילים שעיניהם התנפחו ונעצמו. הרופאים חשדו בגירוי כימי כלשהו, אבל החולים לא הציגו סימפטומים רגילים או הגיבו לטיפולים המקובלים. מבוכתו של הצוות הרפואי אף גברה כאשר הודעה מהמפקדה קבעה שמאות נפגעי כוויות עם סימפטומים לא מוכרים סווגו כ( Dermatitis NYD Not Yet Diagnosed)- דלקת עור שעדיין לא אובחנה. ואז ללא סימנים מוקדמים, החלו החולים, גם אלו במצב סביר, למות בהמוניהם. מקרי המוות הותירו את הרופאים מבולבלים וללא מושג כיצד להמשיך בטיפול. שמועות החלו להתפשט ולטעון שהגרמנים השתמשו בגז רעיל, וכשמספר המתים עלה מיום ליום, הניפו הצוותים הרפואיים בבארי "דגל אדום" והודיעו למפקדה העליונה באלג'יר על משבר רפואי. סגן אלוף סטיוארט פרנסיס אלכסנדר, מומחה צעיר למלחמה כימית, שסופח למפקדתו של אייזנהאואר, נשלח בדחיפות לאזור האסון לחקור את המקרה. מסקנותיו של החוקר צונזרו. למרות ;ההכחשות של מנהלת הנמל הבריטית, איבחן אלכסנדר במהירות חשיפה לגז חרדל. הוא שוכנע שהעיסוק המופרז בסודיות העצים את הטרגדיה, והמשיך בסוד את החקירה כדי לזהות את מקור הגורם הכימי ולהבין כיצד הצליח להרעיל כל כך הרבה חיילים. אחרי לימוד מעמיק של הנתונים הרפואיים, מיפה אלכסנדר את מיקומן של הספינות יחסית למיקום הנפגעים והצליח לזהות את הספינה ג'והן הרווי כמוקד ההתפרצות הכימית. כשצוללנים משו מהמים שברי פגזים, הם זוהו בוודאות כשברי פגזי גז חרדל אמריקאים של 100 ליברות (כ 50 ק"ג). ב 11 בדצמבר 1943 דיווח אלכסנדר על ממצאיו הראשונים למפקדת בעלות הברית. לא רק שהפגזים היו של בעלות הברית, אלא שהקורבנות שאובחנו כסובלים מ"דלקת עור שלא אובחנה" סבלו מחשיפה ארוכה כתוצאה מכך שהיו טבולים בתערובת הרעילה של דלק וגז שצפה על מי הנמל. התגובה למסקנה של אלכסנדר הייתה מזעזעת. אייזנהאואר קיבל את המסקנה, אבל צ'רצ'יל סרב להודות במציאותו של גז חרדל בבארי. המלחמה באירופה נכנסה לשלב קריטי, ובעלות הברית הטילו איפול מוחלט על האסון הכימי. כל אזכור של אסון גז נמחק מהדוחות הרשמיים, והאבחנה של אלכסנדר נמחקה מהדוחות הרפואיים. האסון של בארי הביאה לתובנה של ההשפעה של האפקט הכימי על תאי דם לבנים. "הדוח הסופי על נפגעי האסון של בארי" הוכרז מיד כסודי אבל לא לפני שהגילוי המסעיר שלו על ההשפעה הרעילה של הגז על תאי הדם הלבנים משכה את תשומת הלב של הבוס של אלכסנדר בשרות לוחמת הגז Chemical Warfare Service (CWS), קולונל קורנליוס פי "דסטי" רודס. בחייו האזרחיים היה רודס מנהל בית החולים ממוריאל בניו יורק לטיפול בסרטן ומחלות קשורות. מ 617 הנפגעים בבארי, מתו 83, שכולם הראו סימנים של ההשפעה המדכאת על חלוקת תאי הדם הלבנים – השפעה שגרמה לרודס לחשוב שייתכן וניתן יהיה להשתמש בגז כדי לדכא את ההתחלקות המהירה הממאירה של תאי הדם הלבנים הממאירים שפולשים ומשמידים ריקמה בריאה. אלכסנדר אסף מידע חשוב מחדר המתים שהיה מלא מקרי לימוד, שהצביעו על חרדל גפרתי כחומר שניתן כנראה להשתמש בו כנשק במלחמה נגד סוגים מסוימים של סרטן. בהתבססו על דוח בארי של אלכסנדר ועל ניסוי רפואי סודי של אוניברסיטת ייל, שהראה שחרדל חנקתי (בן דוד יציב יותר של החרדל הגופרתי) יכול היה לכווץ גידולים, רודס השתכנע שהחומר הרעיל – במינונים קטנים ומדודים בזהירות, יכול היה לרפא סרטן. ב 1945 שיכנע שני אילי רכב, בעלי ג'נרל מוטורז, אלפרד פ. סלואן וצ'ארלס פ קטרינג לממן את מכון סלואן קטרינג למחקר הסרטן, להקים מעבדה משוכללת ומתקדמת, שהעסיקה מדענים של מלחמת העולם השנייה, לסנטז נגזרות של גז חרדל ולפתח את התרופה הראשונה לסרטן הידועה היום ככימותרפיה. ב 1949, שןחררה המוסטרגן, (Mustargen) התרופה הניסיונית הכימותרפית הראשונה שאושרה על ידי ה FDA ושימשה בהצלחה בטיפול בנון הודג'קין לימפומה. ההישג המריץ את עולם הרפואה לחפש חומרים נוספים שנועדו לפגוע ספציפית בתאים ממאירים אבל לא בתאים נורמליים, פיתוח שהוביל את החברה האמריקאית לסרטן לקרוא לאסון בארי "ראשית עידן הכימותרפיה כטיפול לסרטן".