מתוך הבלוג+ראיונות שער במעריב

היה ניסוי כלים. לא מוצלח בעליל, אולי דחף בלתי נשלט, הרי כך תמיד אני פועל מתוך האמוציות האלה, יורק רגשות דרך הבטן, ולא נותן את הדעת על הגיון, מוח, מחשבות. אני שמח שכזה אני. חולמני, הוזה, מסקרן את עצמי כל פעם מחדש. נודד עם חלומות אל הלא נודע. אולי זו הדרך בא אני מותיר את עצמי צעיר במחשבות, בתחושות, בחלומות. בגוף הרזה הזה ובעיניים האלה שרואות מעבר למסך הברזל. 

בתוכי, אי שם בבטן, תמיד תגיע סערה חדשה ואני אוהב את זה. לא רוצה להיות זקן במחשבותיי, אטום לרגשותיי, חוסם לחלומות. לא רוצה להיות צעיר בגוף וזקן בחלומות.

אז כן, אני מאמין ברעיון, בצורך, בחסך. הדרך,הגישה, שם היתה הבעיה.
כל אותם שמחו על הדרך בה פעלתי, אין  לי ולו מילה רעה עליהם. בסופו של יום אפילו די הסכמתי איתם. בתוכי ידעתי שהפנטזיה הזו לא באמת תהפוך למציאות, הרי אין זה מן ההגיון להקים מפלגה בשלושה ימים, כשאתה לא מוכר, שאין מאחוריך באמת מנגנון ועשייה חברתית אמיתית, לצעוק הי, הנה אני כאן, ולצפות לתמיכה גורפת.

יש לי חזון, ועדיין בוער בי החלום. אני לא מצטער על דבר. למדתי הרבה על עצמי, תובנות על החיים ושאר בני האדם.
אני לא אכנס כאן לפרסונליות. אבל בהחלט ציער אותי לדעת שאנשים שאמורים היו לתמוך בכל גוף שיש בו כדי לקדם מטרות חשובות לחברה ולקהילה, הביעו אנטגוניזם מוקצן. (התגובות שמורות באינבוקס בפייסבוק ולא יחשפו לעולם) למעשה היתה תחושה בעיקר שה'סלבס' (רובם המכריע מתעשיית התקשורת ומעולם הזוהר") כאלו שעשו קריירה אישית יפה ומרשימה בזכות עצמם, בחרו להתעלם, להשיב בשלילה, ובבוז גדול. אני כמובן לא נעלבתי.
ריחמתי על אותם אנשים שהנוצץ והזהב הפכו אותם אטומים כל כך לקהילה ולנוער אבוד ומבולבל ולעתיד שזקוק לתמיכה הזו שלהם. (גם הם היו שם פעם, אולי אבד להם זכרונם)
מעט התומכים שביקשו לעזור היו צעירים לא מוכרים, אנשים בתחילת חייהם ומכל המגזרים. למעשה קהל היעד שמחפש עזרה ותמיכה הוא שה שפירגן ותמך.

אני נגד גטאות. מפלגה של הומואים היא בהחלט גטו, והרי השאיפה היתה תמיד להיות בעצם כמו כולם. בישראל, הנחשבת מהמובילות בעולם בתנאי החיים הטובים של אוכלוסיית הלהט"ב, כמעט בכל תחום, ישנם עדיין מעצורים, והדלת של הארון עדיין חורקת. אני, באופן אישי, בחרתי לחיות כמו כולם ועשיתי מסלול חיים שהצבתי לעצמי מגיל צעיר. לבנות משפחה ולחיות חיים נורמליים. לשמחתי התברכנו במשפחות אוהבות, חמות, שעטפו אותנו ואת ילדינו באהבה, בחיבוק ובחום רב. קיבלו בהבנה את הבחירות שעשינו בחיינו ואת דרך החיים בה בחרנו לחיות. זה לא היה פשוט, צריך היה די הרבה אומץ לחיות כמו שאתה באמת רוצה, ולא לרצות את המשפחה ואת החברה.

בשבוע שעבר בן זוגי, אני, והקטנה שלנו, נסענו לאשדוד לעשות שם קניות. פגשנו שם בדוכן של חברה להסרת שיער בחור שניסה לשכנע אותנו לרכוש חבילת טיפול, מיד זיהיתי שהוא הומו, זה לא היה מסובך כל כך. הוא החל לשאול שאלות וכשקיבל את כל התשובות שחיפש כדי להשלים את הפאזל, המליץ לנו לא ללכת יד ביד, כי "כאן זה לא תל אביב", כדי שחלילה איזה הומופוב לא יתקוף אותנו. כאב לי לשמוע, לא הופתעתי לשמוע, וידעתי באותו רגע שלמרות שגטו זה דבר אסור, צריך מנגנון משלנו, כזה שיגן, שישפר את העתיד, שיעזור לשנות דרכי מחשבות. כזה שיציל!

ביום בו נבחר פייגלין לכנסת הבנתי שחייבים לעשות משהו, באותו לילה זעקה הבטן שלי: "הרי הוא המופוב גאה, הוא ועוד הרבה אחרים". זה היה הרגע בו התחלתי להשתולל בפייסבוק, ובאותו יום שישי באשדוד, הרגשתי שלמרות שאני לא אדם מפורסם, ושאין מאחוריי עשיה חברתית קהילתית מהוללת, החלטתי שלעולם לא מאוחר להתחיל. והנה הגיע הרגע שלי לתת מעצמי.

אז בצעדים קטנים, מדודים ומחושבים, בצורה מפוכחת ויעילה אני כאן כדי לנסות.
היה ניסוי כלים הזוי. מבחינתי הסוף הזה הוא התחלה של מסע.
אני בטוח שיגיע היום והאני מאמין שלי והעשייה העתידית שלי יסחפו אנשים שחושבים שהצורך הזה שאני מדבר עליו קיים. תודה

http://efifo.blogspot.co.il

תיבה וראיון של אנשי בידור
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/427/792.html
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/436/747.html
http://www.nrg.co.il/online/7/ART2/432/700.html
http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/443/571.html