אין דבר כזה "דעה ענייה"

לפני כמה שנים, כשהייתי סטודנטית ללשון עברית, הגשתי עבודה באחד הקורסים. המרצה קראה אותה, ואז ביקשה לדבר איתי. לא על הטיעונים ולא על התוכן, אלא על ביטוי אחד שחזר שוב ושוב: לעניות דעתי. "את חייבת להפסיק להשתמש בביטוי הזה," היא אמרה, "דעתך לא ענייה. אל תתייחסי אליה ככזאת." ניסיתי להסביר. רציתי להצטנע. הרי מי אני לעומת החוקרים שאני מצטטת. אבל היא לא קיבלה זאת. "אין שום דבר עני בדעה שלך," היא חזרה ואמרה, "ואסור לך להקטין את עצמך ככה." המשפט הזה נשאר איתי עד היום. מה שנראה כמו ביטוי תמים של ענווה, הוא בעצם שיקוף של חוסר ביטחון הדבר הזה לא קורה רק באקדמיה. כולנו עושים זאת, במיוחד נשים. "סליחה שאני מפריעה", אולי אני טועה, אבל..", "אולי זה יישמע טיפשי", כל אלה הן דרכים מקובלות ונפוצות להתחיל משפט, שמנמיכות ומקטינות אותנו עוד לפני שהשיחה התחילה. מאז אותה שיחה לא השתמשתי שוב בביטוי "לעניות דעתי", אני פשוט אומרת לדעתי, וזהו. שינוי קטן שעושה הבדל גדול. השפה שאנחנו בוחרות להשתמש בה, משפיעה על איך אנחנו תופסות את עצמנו ואיך תופסים אותנו. לפעמים כל מה שצריך הוא להפסיק להתנצל על עצם הנוכחות שלנו, לבחור במילים שמכבדות אותנו ולהזכיר לעצמנו, שהדעה שלנו ראויה להישמע כמו שהיא. זה לא רק עניין "פעוט" של ניסוח, אלא של קביעת נוכחות.