ספורט זה אהבה

בתאריך 18 יוני, 2025

טקסט אישי שלי, שלא פורסם, מציג את האהבה שלי לספורט.

ספורט זה אהבה
ספורט זה אהבה. ספורט זה אהבה. עבורי ועבור רבים אחרים, ספורט תחרותי בפרט. ספורט הוא אהבה, קהילה ומשפחה. אני זוכר את היום שאבא שלי,במקור מקריית חיים לקח אותי לראות משחק של הפועל חיפה הקבוצה המשפחתית שלנו, בפעם הראשונה. הייתי אז בן שבע, ממש בתחילת דרכי בעולם. אבא שלי, חובב ספורט גדול ואוהד הפועל חיפה, לקח אותי לקריית שמונה לראות את המשחק.המשחק המקצועי והאמיתי הראשון שאני רואה במציאות. איזו התרגשות! לכאורה, על הנייר, זה היה משחק שלא מעניין אף אחד, מפגש בין שתי קבוצות תחתית. בעבור אבא שלי ובעבורי לעומת זאת, זה היה רגע מכונן ביחסים שלנו, ורגע מכונן בחיי. ישבנו ביציע של הפועל חיפה, באצטדיון הישן, שלא התחדש מאז בקריית שמונה, לבושים באדום ומתרגשים מאוד. המשחק התחיל, ואיתו הגיעה ההתרגשות, היא הייתה בשיאה, או לפחות ככה חשבתי. הפועל הבקיעה גול, וכל הקהל האדום קפץ משמחה, מאושר עד הגג. אבא שלי היה כל כך שמח שהוא חיבק מישהו זר – אתם קולטים?! מישהו זר! איפה עוד זה יכול לקרות?. ואני? אני ברגע הזה ידעתי, ידעתי שזה הדבר הכי מיוחד שיש. ידעתי שלמצוא אהבה, משפחתיות וקהילה שתשתווה לזו שבמגרשים – יהיה קשה. שם, באותו יום בקריית שמונה, התחילה האהבה שלי לספורט, ולכדורסל בפרט. האהבה שהפכה להתמכרות ספורט זה קודם כל אהבה. יש שממעיטים בערכו וחשיבותו, אבל בעבורי ובעבור רבים אחרים, ספורט הוא בית, משפחה, חברים, בת זוג, ובקיצור – הוא הכל. האהבה שלי לספורט התחילה מוקדם, כמה מוקדם? בגיל שבע כבר הייתי מכור. איפה שהיה כדור כלשהו, הייתי נמצא. זה התחיל מכדורגל בבית הספר בהפסקות, המשיך לאחר הצהריים בקיבוץ עד ארוחת הערב, וחוזר חלילה. ככה עד גיל תשע. בגיל תשע המורה שלי לספורט, שגם אימן את קבוצת בית הספר המקומית “קט-סל מבוא גליל”, הציע לי להצטרף לקבוצה. שם האהבה, הפכה להתאהבות קשה, כזו שלא יוצאת לך מהראש, כזו שכשאתה בלעדיה אתה חושב עליה, כשאתה איתה, אתה רוצה שזה יימשך לנצח, וכל היום שלך סובב סביבה. הצטרפותי לקבוצה הייתה אחת ההחלטות המשמעותיות בחיי.למדתי, איך מתנהלים בקבוצה ומכבדים אחד את השני, שליטה עצמית, מחויבות, עבודת צוות ואחווה. למדתי מה זה להיות חלק ממשהו גדול ממני. קהילה. אלו ערכים שחשובים לחיים, ועדיף ללמוד אותם כמה שיותר מוקדם. בזכות האהבה הזו נהייתי מצטיין, ובכיתה ו’ אפילו קפטן הקבוצה. האהבה שלא נגמרת השנים חלפו, ואתם חושבים שהאהבה דועכת? להפך… היא רק מתגברת! כל היום שלי עסק סביב ספורט. למשל, הסכמים עם מורים שבזמן שיעורים אוכל ללכת לזרוק לסל – בתנאי שהציונים לא ייפגעו. המשכתי לשחק ולהיות קפטן, ועם הזמן גיליתי שותפים לאהבה שלי. ספורט הוא קהילה, קודם כל, וקהילה– היא כוח. אני והשותפים שלי לאהבה, כיום הם חבריי הטובים ביותר. שיחקנו יחד בקבוצה. כשהיינו באימונים – נתנו את הכל, וכשהם נגמרו – היינו הולכים לראות קבוצות אחרות או, לחילופין צופים בטלוויזיה במשחקים. לפעמים היינו מבריזים משיעורים בשביל ללכת לראות משחקים (אל תגלו למורים ולהורים), אין מה לעשות, ככה זה כשאתה מאוהב, אבל שום דבר אינו משתווה להגעה לאולם של הקבוצה שאתה אוהד. שם האהבה הכי חזקה, ושם הקהילה, הופכת למשפחה. כולם מתאגדים למען מטרה אחת – ליהנות, לבלות, לעודד ולתמוך בקבוצתם. לא קל להסביר למי שאף פעם לא היה במשחק את האווירה והתחושות, אבל אנסה: ההרגשה היא אופורית. צמרמורות בגוף, כש-ששת אלפים אוהדים שרים בקולי קולות את השירים של קבוצתם האהובה. תחושת חיבור ושייכות, בית. לא סתם, אריק איינשטיין, מגדולי הזמר הישראלי, היה מזוהה כל כך עם הפועל תל אביב והזכיר אותה בשיריו באופן שיטתי. הוא אפילו כתב לה את שיר האליפות “אדומה שלי” לעונת 1999/2000. “אהבה שלא נגמרת, האהבה הראשונה אהובה שלי, אדומה שלי, את האור שבחיי, נשמה שלי, הקבוצה שלי, הפועל תל אביב.” מעבר לספורט – זה החיים ספורט בשביל הרבה כמוני הוא לא רק ספורט. הוא הרבה יותר מזה. בעולם של היום, ובתרבות שלנו, שמכוונת לחיזוק ובידוד האינדיבידואל, קל לשפוט איש את רעהו, קל לשכוח את הקהילה וכמה היא נותנת לכל אחד מאיתנו. אבל במגרשים ובאולמות, הכל שונה – שם כולם מתאגדים למען מטרה אחת משותפת. משפחות, זקנים, ילדים וחיילים מגיעים יחד למשחקים, מעודדים כתף אל כתף, או שאב מגיע לראות את הבן שלו משחק. אין רגעים מרגשים כאלה, ואין אהבה כזו. היום אני בן 21, לאחר קורס מדריכי כדורסל במכון וינגייט, ומאמן קבוצה של נערים בעמק יזרעאל. אני, כמו רבים אחרים, שחיים ונושמים ספורט בכל שנייה,זו דרך חיים. דרך להעניק חינוך וערכים. המחשבה שאני יכול להעביר לנערים האלה את כל התשוקה ואהבה שהועברה אליי, היא מסמררת שיער. במציאות של היום, שעסוקה ועמוסה במלחמות, פוליטיקה, לחץ, חרדה וריחוק חברתי, ספורט מעניק לנו שפיות, מקום לברוח אליו. על אף שמנסים לדחוק אותו הצידה ,הוא תמיד שם, נותן לנו מענה ושפיות בזמנים משוגעים, חשוב לזכור זאת, ספורט הוא לא “רק" ולא “סתם”. ספורט הוא אהבה.
מאמרים נוספים...