העונג חולף נשאר הבורקס

העונג חולף,  נשאר הבורקס

תוך התבוננות בגוףנפש האנושי ניתן לזהות בבירור שתי סדרות יסודיות של איברים. האחת נתונה להכרעות השכליות והיא רצונית. האחרת  אין לה קשר ישיר אל השכל והיא פועלת על פי תכתיבים ביוכימיים  ואינה רצונית. הסדרה הרצונית מכילה את אברי התנועה : היד הרגל הצוואר וכו, וכמובן את המחשבה  , הסדרה הלא רצונית: את הקיבה הלב הכבד הכליות וכו וכמובן את הדחף.

בתהליכי אספקת החומרים לגוףנפש: נשימה, אכילה, שתיה, התרשמות, החומרים האצורים בעולם נפרשים לפני האדם והוא נוטל מן העולם באמצעות שכלו ידיו ורגליו את הצרכים שלו.

על פי ניסיוננו, מתקיים בתהליך חילוף החומרים של הגוףנפש האנושי וסת שעיקרו מתן אות של מחסור  ומתן אות של רוויה. הוא עושה זאת על פי תכתיב המבוסס על הערכה אינסטינקטיבית של האדם  את צרכי הגוףנפש שלו ומילואם.

האדם הוא הקולט את  האותות האלה באמצעות ההכרה שלו. כאן עומדת לו  זכות כפולה: זכות ההכרעה האם לספק את החסר על פי אות המחסור וזכות ההכרעה האם להפסיק את האספקה על פי אות הרוויה.

האדם באמצעות התודעה שוקל את הדרך המיטבית לאספקת החומרים על פי נסיבות המציאות בעולם והוא שואף להשיג איכות גבוהה וכמות מספקת של חומרי האספקה:   אויר לנשימה, מזון ונוזלים לרקמות, רשמים למחשבה.

השיקול הראשון שמפעיל את המחלקה הרצונית, ומלווה את תהליך האספקה ואת ההכרעה באשר לאיכות ולכמות שלה, הוא שיקול התועלת. כלומר, המענה לשאלה מהי התועלת  שיפיק הגוףנפש מן החומרים.

השיקול השני שמלווה את תהליך האספקה שגם הוא כולל מרכיבי איכות וכמות, הוא שיקול העונג. החתירה לעונג היא אחד הדחפים החזקים של האדם וככל שההכרה והמחשבה מתחשבים בו כך הוא משפיע על טיב חומרי האספקה הנאספים ועל כמויותיהם.

מתכונות התועלת, שהיא מתקבלת רק לאחר זמן וכמעט שלא מורגש הקשר בינה לבין טיב האספקה. לעומתה העונג מורגש מיד, כבר במהלך האספקה עצמה.

בהזדמן לאדם מחסור, עומדים לפניו, כאמור, שני שיקולים מרכזיים: תועלת ועונג. שני השיקולים יכולים לפסוע שלובי ידיים, דרך קצרה בלבד, אחר כך הם נפרדים. אדם יכול להפיק מחומרי האספקה, באיכות וכמות מסוימים, גם תועלת וגם עונג. אלא שהתועלת אינה מורגשת במהלך האספקה ואילו העונג מורגש מאד. לכן יש לאדם, בהשפעת העונג, נטייה להגדיל את משכו של תהליך האספקה  אל מעבר לרף התועלת והדברים ידועים. מה שעוד ידוע הוא שרוב מרכיבי החומר [חומרים לגוף וחומרים לנפש] שמסיבים הנאה, בדרך כלל דווקא אינם מספקים תועלת ובמקרים רבים גורמים נזק.  ולבורא הפתרונים.

אגב, אין לאדם המודרני בדרך כלל שום בעיה של בערות בתחום הרכב וכמות החומרים שראוי לו לצרוך. הוא מוצף באמצעי התקשורת בידע רב באשר להשפעות התועלת והנזק של חומרי האספקה על סיכויי השרידה שלו. אם כן, מדוע, למרות הידע הרב המצוי ברשותו, הוא במקרים רבים  לא מצליח להשלים את מכסת שנותיו ובתי הקברות מלאים באנשים שלא ידעו לאכול ולשתות ולנשום ולהתרשם כראוי?

ובכן, מן ההתבוננות שלנו בגוףנפש מסתבר שקיים ניתוק תקשורתי גמור בין סדרת האיברים הרצונית ולבין סדרת האיברים הלא רצונית. היד הנוטלת את הבורקס לא נמצאת בקשר עם הקיבה שצריכה לטפל בו. היד הנתונה לתקוות העונג, "חושבת" על 4 הסנטימטרים של מעבר הבצק המתובל לאורך החיך. בשלב זה של ההתמוגגות החושית לא כל כך מעניין אותה מה יקרה אחר כך. וכשזה מתחיל להיות מעניין  זה מאוחר מדי, החומר נמצא כבר ברשות הסדרה האחרת. הסדרה הרצונית הנתונה לשליטת התודעה יכולה לנוע ולפעול  בעולם, לבחור ככל העולה על רוחה ולכפות את עמדתה על הגוףנפש, ואילו הסדרה הלא רצונית לא יכולה לעשות דבר בעניין זה והיא נתונה לגמרי לחסדיה של הסדרה הרצונית.

אף שהיא חסרת אונים יש לסדרה הלא רצונית יכולת להודיע לגוףנפש הודעות אחדות. אם אדם מספק לגוףנפש כמויות שהם מעבר לתועלת היא משדרת אותות אזהרה. במצבים כרוניים נוצרת מחאה קשה של האברים הלא רצוניים שנכפו עליהם כמויות ואיכויות לא מחושבות של חומרי אספקה. גם במצבי עודף זמניים של אספקה לא מדתית נוצרת תחושת אי נחת שמתבטאת באותות אזהרה מתונים: בחילה, השתנקות הימאסות, שעמום. במהלך אכילה שתיה, נשימה, התרשמות, בסדר הזה.

אלא שכל האותות האלה מופיעים  רק לאחר מעשה. הבורקס כבר בפנים.

המחיר האמתי של ריבוי מצבי עודף זמניים, מצטבר. אבל מה שמצטבר, לעניות דעתו של האיש עם הבורקס, לא קורה עכשיו אלא אחר כך, אם בכלל.

בכל זאת ישנה דרך למנוע או לפחות לרסן אספקת חומרים  לא איכותית ולא מידתית לגוףנפש [נשימה, אכילה, שתיה, התרשמות] זאת על ידי יצירת דו שיח אמתי בין שתי סדרות האיברים. אדם צריך לאפשר הידברות פתוחה וכנה  בין החלק הרצוני המספק לבין החלק הלא רצוני שכפוי עליו לספוג את אספקה הזאת. על הסדרה הרצונית לתמלל את טענותיה של הסדרה הלא רצונית האילמת, לדעת לנחש את צרכיה ולשנן אותם. רק הטמעה מלאה של הידע שיש לאדם בצרכי הגוף האמתיים יכול ליצור קשר בין שתי סדרות האיברים שבדרך הטבע נמצאות בניתוק תקשורתי מוחלט. השאלה שאדם צריך לשאול את עצמו בכל רגע היא: מהי עמדתם האילמת של איברים הלא רצוניים מול ההכרעה שלו לאכול, לשתות לנשום ולהתרשם עכשיו, דווקא את החומר הזה, בכמות הזאת ובאיכות הזאת?!

התנערותה של התודעה האנושית מאחריות לאספקה לא מידתית היא פשע. ההתעלמות מצרכי הגוף האמתיים היא התאבדות. האדם בספקו לגוף חומרי אספקה לא מדתיים ולא איכותיים דופק לעצמו כדור בראש. תנועת הכדור היא איטית, היא יכולה להימשך שנים רבות, הקשר בין הלחיצה על ההדק לבין המוח המתנפץ אינו מורגש אבל בסוף הכדור פוגע, בסוף המוח מתנפץ.