יוצרים דגולים מצליחים ליצור יצירות שבני תמותה רגילים אינם מסוגלים ליצור כמותן- יצירות אומנות גדולות, תאוריות מהפכניות והמצאות חשובות. אין תמהה אפוא, שבמשך תקופות ארוכות, תאוריות שניסו להסביר את כשרון היצירה המיוחד של אמנים כאלה, מצאו את משענן בהנחה שיש להם גישה לרעיונות שהם מעבר להשגתם של בני אדם מן השורה, ואף הצביעו על קשר בין השיגעון והיצירתיות בהתבססם על אפיוני חשיבה דומים אצל הלוקים במחלות פסיכופתולוגיות והיצירתיים. אינספור ספרים ומאמרים ניסו לחפש אחר פיתרון תעלומת הקשר בין גאונות ליצירתיות. כל אחד מהמושגים, כמו גם הקשר ביניהם, מלווה את המין האנושי מאז ראשית ימיו ונותר חידתי. במהלך ההיסטוריה, הן מהיכרות אישית עם האמנים, הן מסקירות ביוגרפיות והן מאבחון יצירותיהם, העלו אפשרויות של מחלות אפקטיביות שתסברנה את השינויים הרבים והקיצוניים במצבי הרוח, את הכפייתיות שאפיינה אותם, את הדימוי העצמי המשתנה ואת המחשבות האובדניות שתקפו אותם בתכיפות מסוימת. יוצרים בתחום הספרות והשירה, המוסיקה, האמנות הפלסטית והפסיכיאטריה, מוצאים את הקו המשותף בגאוניות ובחדשנות שלהם. מעבר לכל, הם שותפים בצורך ליצור. ההיעדר והקושי שחוו אמנים אלה הם אלה שהניעו את היצירה, אולם מאידך היוו גם את המחסום והסיום שלה. בעבודה זו ננסה לבחון: האם אכן קיימת זיקה בין הגאונות והשיגעון? מהו טיב היחסים ביניהם, והאם נשלט היוצר ע"י שגעונו או שולט בו באמצעות יצירתו?

בפתח הספר "החיבורים של אליה" מאת פרופ' צ'רלס למב נכתב כך:
"לאדם הפיקח כל כך יש ברית הכרחית עם השיגעון. לעומת זאת הפיקחות הגדולה ביותר תימצא תמיד אצל הסופרים השפויים ביותר. בלתי אפשרי להעלות על הדעת שמקור השראתו של שייקספיר הוא שגעונו. הפיקחות הגדולה ביותר, שבאמצעותה בעיקר ניתן להבין את הכישרון הפואטי, מתגלה באיזון ראוי להערצה בין כל היכולות. טירוף הוא המתיחה או העודף של כל אחד מהיכולות הללו. בנ"א טועים כשהם נזקקים להשוואה בין מצב זה לבין חלומות והזיות. המשורר האמתי חולם כשהוא ער. אין הוא נשלט ע"י הנושא שלו אלא שולט בו." (Lamb, 1811)
במהלך ההיסטוריה נוצרו שתי אסכולות חשיבה מנוגדות אודות הגאונות בקרב אנשים יוצרים. אסכולה אחת תיארה את הגאון כמי שניחן באיזון יוצא דופן, בעוד שהאסכולה האחרת טענה כי קיים קשר קרוב בין גאונות לטירוף ולאי יציבות נפשית.
עובדה, השערה או תיוג?
ההנחה שרווחה עד שלהי המאה ה-19 הושתתה על כתביו של אפלטון, שעל פי השערתו, מצוי המשורר בשיא תהליך יצירתו במעין "שיגעון מקודש".
בתקופת הרנסנס, הכירו האמנים עצמם בקשר שבין היצירתיות והמלנכוליה ועסקו בו ביצירותיהם השונות: שירה, ציור, מוזיקה, מדע ופילוסופיה. הם מציינים בהם מוטיבים משותפים ל"שיגעון הרוחני" ומביעים את גישתם לרעיונות המצויים מעבר להשגה האנושית- מתוך מצוקתם הנפשית.
אולם העיסוק האינטנסיבי בנושא שינה פניו עם הרציונליזם בתקופת ההשכלה. דימוי ירוד יותר של הגאון החל להתפשט בקרב פסיכיאטרים ופילוסופים בני אותו הזמן.
פרנסיס גלטון (1822- 1911) שהיה הדמות המרכזית בפיתוח בחינת המשכל במערב, השפיע רבות על חשיבתם של הבאים בעקבותיו בנושא השיטות לבחינת משכל, התיאוריות בבסיס חשיבה זו ויישומן.
בספרו "תבונה תורשתית" הוא כותב: "כאשר ספר זה נכתב (1869), היה נהוג לחשוב שהשכל פועל באופן בלתי תלוי בחוקי הטבע, ושהוא מסוגל לכל הישג כמעט, אם רק נכריח אותו לעשות מאמץ בכוחו של רצון העשוי להפעילו."
גלטון האמין שהישגים גדולים תלויים בשלשה כישורים העוברים בתורשה ואותם כינה "יכולת", "להט" ו"כושר לעבוד קשה". הוא כפר ברעיון שלמשהו, הדומה באופן הקלוש ביותר לאי יציבות נפשית, יש חלק בהישג היצירתי.
כבן־דוד למחצה של צ'רלס דארווין, ניסה ליישם את תורת האבולוציה הדארוויניסטית בחקר יכולות האדם. הוא התעניין בהבדלים בין יכולותיהם של בני האדם ובסיבות להבדלים אלה. הוא תהה מדוע מקצת האנשים מחוננים ומצליחים, כמותו, ואילו רבים אחרים אינם כאלה.
גלטון היה הראשון שהניח ארבעה עקרונות יסוד של הערכת משכל:
א. הבדלים במשכל ניתנים לכימות. כלומר, ניתן להקצות ערכים מספריים כדי להבדיל בין רמות המשכל של אנשים שונים.
ב. ההבדלים בין בני אדם יוצרים עקומת פעמון (נקראת גם התפלגות נורמלית). בעקומת פעמון ציונם של מרבית האנשים מתקבצים באמצע וככל שמתקדמים לכיוון הקצוות הולך מספר הציונים ופוחת, נקבל גאונות מצד אחד ולקות שכלית מנגד.
ג. משכל (או יכולת שכלית) ניתן למדידה במבחנים אובייקטיביים, שבהם על כל שאלה יש תשובה "נכונה" אחת בלבד.
ד. ניתן להעריך את המידה המדויקת של קשר (שגלטון כינה "יחסים הדדיים" וכיום ידוע בשם "מִתאם") בין שתי סדרות ציונים באמצעות הליך סטטיסטי.
במרוצת השנים התברר כי לעקרונות אלה ערך בר־קיימא.
גלטון האמין כי התבונה היא תורשתית. על־פי השקפתו, כישרון או עליונות עוברים בתורשה בתוך המשפחה, ולסביבה רק השפעה מזערית על המשכל. לדעתו, משכל קשור לחוסן המינים על־פי דארווין, ובסופו של דבר בדרך כלשהי, גם לערכו המוסרי של הפרט. גלטון ניסה לבסס מדיניות ציבורית על התפיסה, שלפיה יש אנשים נעלים מבחינה גנטית ואחרים נחותים מהם.
בשנת 1904, פרסם הוולק הילס (Hiels, 1904) ספר שכותרתו "מחקר על הגאונות הבריטית". הילס בחר 1030 שמות של בני אדם מפורסמים במיוחד מתוך "מילון הביוגרפיה הלאומית". 975 מתוכם היו גברים ו-55 נשים. בממצאיו העלה שרק 4.2 אחוזים מתוכם היו פסיכוטיים באופן רשמי. בספרו הוא כותב: "יתכן שזהו יחס גבוה. איני יודע מהו מספר המקרים בין בני המעמדות המשכילים החיים עד גיל ממוצע גבוה, שניתן לומר שהתפרצות של שיגעון התרחשה פעם אחת בחייהם. ייתכן שהיחס כאן נמוך יותר, אך באותו הזמן אין היחס יכול להיות נמוך במידה כזאת שנהיה זכאים לומר שיש קשר מיוחד ולא רגיל בין גאונות לאי שפיות. הקישור בין גאונות לטירוף איננו חסר משמעות לפי דעתי, אך עקב העובדה שקישור זה ניתן להוכחה בפחות מחמישה אחוזים מן המקרים, נסתמות טענותיה של כל תאוריה הגורסת שגאונות מקורה באי שפיות".
אי ההתאמה הגלויה בין טירוף ליצירתיות נתמכת אף ע"י העובדה שאצל אנשי היצירה ההופכים לאי שפויים, מסתמנת בד"כ ירידה באיכות היצירה ובהיקפה. אצל ציירים סכיזופרנים, למשל, שכיחה הנטייה לעסוק בנושאים המשקפים את ההפרעה האישית שלהם, שהקשר שלה לדרכי התפיסה של האדם הנורמלי מועט ביותר. לעיתים די תכופות הם מדרדרים לנקודה שבה הם חוזרים ללא סוף על תבניות סטראוטיפיות.
הפסיכיאטר ההולנדי ג.ה. פלוקר, בספרו "ביטוי עצמי אומנותי אצל חולי נפש" מאשר, שבפרוץ משבר סכיזופרני אפשר לעורר את האמן לתעד משהו מהדרך החדשה שבה הוא קולט את העולם, אך לדחף זה יש חיים קצרים בד"כ.
סכיזופרניה אינה ההפרעה הנפשית היחידה המכשילה את היצירה. דיכאון חמור, כל עוד הוא נמשך, מונע בד"כ כל תהליך של יצירה, אף שנטייה לדיכאון חוזר מקושרת לעיתים קרובות עם פוטנציאל יצירתי.
סקירה ביוגרפית של רוברט שומן האגדי, מגלה כי לקה במאניה דפרסיה. החוקרים אליוט סליטר ואלפרד מאיר העלו, שהתקופות בהן היה שרוי בהתרוממות הרוח הקלו את היצירה ואילו הדיכאון עצר אותה.
מדוע שאלת הקשר בין הגאונות והשיגעון היא בעלת אחיזה כזו בדמיון העממי? לדעת חוקרים מסויימים, מדובר בתיוג.
כמה קלינאים מייחסים זאת לתכונה אנושית שאינה נעימה במיוחד: "הישגים יוצאי דופן", הם אומרים, "עושים את השאר חסרי שקט."
"יש לנו שתי דרכים בלבד להגיב לאנשים יצירתיים בתרבותנו." אומר הפסיכיאטר מהרווארד אלברט רוטנברג (Rothenberg) ; "או שאנחנו מעריצים אותם, או שאנחנו מקנאים בהם. אנחנו מכנים את כישוריהם 'לא טבעיים' כדי להנמיך את הישגיהם במקום."
מעיון בתיאורים אלו ואחרים, נוצר הרושם שמחלת נפש אינה מתיישבת בשום מקרה עם היכולת ליצור, אולם מוכיחה, למרבה האירוניה, על קיומה של ההפרעה. לפיכך שבה ועולה הטענה העתיקה כי אכן קיימים יחסי גומלין בין הגאונות והשיגעון.
חשיכה נצחית ואש יוקדת
ההנחה המתקבלת הופיעה ועלתה מחדש עם הרומנטיזם של המאה ה-19, ועמה התפישה הרומנית שחריגות נפשית וסבל מאפשרים גישה ישירה ואותנטית אל הרוחניות, אל עולמו הפנימי של האדם ואל האמת המסתתרת בתודעה.
המשורר קולרידג' (1772-1834), שאף הוא סבל מדיכאון חוזר נשנה ובהתמכרות לאופיום, נשבה מחדש בדימוי של האמן הסובל בעל המבט ההוזה שהתחבר לכוחות גדולים ממנו.
עבודות קלאסיות כמו זו של ר. ד. ליינג (Laing,) "הפוליטיקה של החוויה" העריכו כי סכיזופרנים יצרו כמה מן היצירות הכנות ביותר מכיוון שחולי הנפש קרובים יותר לאני הפנימי שלהם יותר מן השפויים.
בשנת 1956 טען הפסיכיאטר האוסטרי וילהלם לנגה- איכבאום, מחבר ספר "גאוניות, אי שפיות ופרסום" כי מרבית הגאונים היו לא נורמליים מבחינה נפשית.
גם בהיעדר הוכחות יצוקות לכך, הטענה שהפכה מקובלת יותר ויותר, ואשר גם בעל שם כמו פרוסט (1871-1922) קיבל אותה, היתה ש"כל הגדולה באה מהנוירוטים. רק הם ייסדו את הדתות וחיברו את יצירות המופת."
הד לאמונה זו ניתן למצוא אצל דידן: "חכמה גדולה היא בעלת ברית קרובה לשיגעון. רק מחיצות דקות מפרידות ביניהם."
הקרימינולוג היהודי- איטלקי צ'זרה לומברוזו (1909-1835) אף סבר שגאונות היא סוג של שיגעון תורשתי, והיה משוכנע ששתי התופעות קשורות זו בזו. הוא השווה את הגאונות לפנינה, שפגם בקונכייתה הוא הגורם להיווצרותה, וסבר שמקור הגאונות הוא פגם מערכתי (קונסטיטוציונלי) המועבר בתורשה ובא לידי ביטוי יחד עם מחלות נפש.
הפסיכיאטר האנגלי המפורסם הנרי מודסלי טען בספרו (1867), שיש שינויים נוירופיזיולוגיים המשותפים הן לגאונות והן לשיגעון.
חדשנות- תולדה של שיגעון
אחד מן 'הכישורים', של הגאון, היא יכולתו לחדור על מעבר למעטה החיצוני של הדברים, ולקלוט מה קיים שם באמת. להבין מציאות מסוימת ברמת המהות, ולא רק ברמת התדמית. כולנו יודעים כי יכולות אלו לא קיימות כמעט בעיסוקים הנורמטיביים (כמו פסיכולוגיה, חקר ספרות ופילוסופיה) - שם היא מוגבלת, וצרת אופקים, יחסית למה שמצוי אצל ביצירות של גאונים כגון: ניטשה, טנסי ויליאמס, אוגוסט סטרינברג, טולסטוי ודוסטויבסקי.
אך עם זאת, היוצרים הללו היטלטלו כל ימיהם על ותחת המשברים אישיים שנובעים מאישיותם הבעייתית או הלא יציבה. כך שיציבות נפשית, ואפילו אושר וחיים טובים נמצאים בדרך כלל בקצה ההפוך להבנה וחדירה לעומק של: מה זה החיים. כפי שכותב על כך פרופ' שלמה גיורא שוהם בספרו: "טירוף, סטייה והיצירה" 3]:
"...החברה עלולה לתייג את האמן כמתבדל, כזר וכשונה. תיוגו כשונה עלול להתחזק בעקבות השתקעותו בתהליך היצירה, ואדישותו היחסית לכסף ולתהילה. דוגמה לכך נמצא בספר על ואן גוך בספריית טיים לייף לאמנויות, שם נכתב: "היה צורך בעיניו של מטורף על מנת לראות את העולם באור חדש ולציירו כך". ואכן, ראיית העולם באור חדש היא תנאי מוקדם לתיוגו כמטורף. לפיכך אני סבור שרוב המחדשים והיוצרים הגדולים נחשבו בתקופתם ל'לא שייכים', לשונים ולמטורפים. זוהי וריאציה על ה'יפותיזת קרופוטקין', הטוענת שכל התגליות הגדולות והמחקרים המרעישים נעשו מחוץ למוסדות אקדמיים. ואני מוסיף, שאם הם נעשו על ידי אנשים אקדמיה, היו אלה חריגים, משולי המוסדות שאליהם השתייכו. רדיפתו של גלילאו, ייסוריו של באך ובדידותו של איינשטיין בראשית חייו, הם רק כמה מן הדוגמאות היותר ידועות". (שם, עמ' 24)