ביקורת של רונן טל על סיפרי

צעקה הפוכה", סלין אסייג,
אחוזת בית
רונן טל
"צעקה הפוכה" נפתח ברצח אם. מטאפורי, רק מטאפורי. "אמא שלי הזמינה אותי ללוויה שלה. הרבה לפני שהיא מתה. כששאלתי למה דווקא אני, היא ענתה, כי ככה החלטתי. אמרתי לה שזה לא הוגן, שאותי היא בכלל לא רצתה ועשתה את הזריקה שהורגת עוברים. היא אמרה, טוב, אז בגלל שהתעקשת ונדבקת לי לרחם. היא ביקשה ממני להביא כיבוד ושתייה לאורחים...".
מערכת יחסים לא פתורה בין אם לבת היא רק אחד הנושאים בספר הביכורים המרשים של סלין אסייג, רומן כנראה-ביוגרפי, שמתאר תהליך התבגרות ומאבק לעיצוב זהות עצמית בתוך דינמיקה משפחתית מורכבת (כאילו שיש אחרת), על רקע בת ים של שנות ה-70 וה-80.
הוא מסופר מנקודת מבט של ילדה, שנשזרת לרגעים בזו של אישה בוגרת. המעבר הזה בין שתי תודעות שהן בעצם אחת מציב אתגר לא פשוט, הקפדה על איזון בין ניגוד לאחידות, ואסייג עומדת בו בכבוד. היא מתארת בפירוט סיטואציות יומיומיות - הליכה לבית הספר, ביקור אצל חברה - מפרקת אותן למרכיביהן הבסיסיים מבלי לכפות עליהן תוספות של ניתוח ופרשנות.
כשהיא מאזינה לשיחת המבוגרים בסלון שמעבר לקיר, המספרת מתארת רק את מה שהיא שומעת, כולל המהומים לא ברורים ושתיקות, ולא נכנעת לפיתוי הנגיש להמציא אותן מחדש. וכשהיא עוזרת לסבתה העיוורת להתמצא בדירה, היא מצליחה "לראות" את המרחב הגיאוגרפי הלא מוכר דרך חושי המישוש והשמיעה של הקשישה. הקול של המספרת אף פעם לא מתיילד, גם כשהדברים נמסרים מפיה של בת חמש. ויחד עם זה, כשתודעה בשלה ומנוסחת מתערבת, הילדה תמיד נוכחת. התוצאה היא ריאליזם מחודד ונוקב, אבל מתפקע מרוב פיוט.
זוהי משפחה קשת יום, שמתמודדת עם טראומה של הגירה בעיר שמהווה פריפריה תרבותית על אף העובדה שרק עשר דקות נסיעה באוטובוס מפרידות בינה לבין תל אביב. בין ההורים שורר ניכור מצמית. האם חיה בתוך ענן של געגוע מתמיד לילדותה האבודה במצרים. הניסיונות של הילדה לקבל מעט אהבה ממנה - לסחוט חיבוק מזדמן - הם כישלון קבוע ומתמשך, שרק פנטזיה מינית מפורטת, סקס עם אמא, מסוגלת לפצות עליו.
אבל גם האב, גבר זועף, ששתיקותיו הארוכות מטילות טרור על משפחתו, הוא מקור לכמיהה (ודחייה) ארוטית: "היא מסתכלת מהצד על הגוף של אבא שלה. הוא לבוש מכנסיים קצרים. יש לו שערות קצרות מסולסלות על החזה ופס דק מהן יורד מהמרכז אל הבטן, ובבטן הן שוב מתרבות בעיגול גדול סביב הטבור... היא חושבת מה היא הייתה מרגישה אם הוא היה מחבק אותה".
בניגוד לדיכוטומיית המשיכה-דחייה אל ההורים, הקשר של המספרת לאח המבוגר ממנה בכמה שנים הוא רגש טהור. בלילה הם רוקמים תוכניות משותפות לבריחה מהבית, ניסיון להימלט מאיזו גזירת גורל, העתק החיים של הוריהם. ביום הם עוברים ביחד ניסיונות מיניים ראשונים. על אף שהיא מודעת לטאבו שנשבר כאן המספרת לא חווה את המעשים האלה בהכרח כניצול, אלא גם כביטוי של אחווה והזדהות. במובנים מסוימים, הקשר לאח, על אף הפוטנציאל ההרסני שיש בו, הוא הדבר היציב בחייה.
ב"צעקה הפוכה" אסייג לא מתפתה לאף הכרעה צפויה או מתבקשת. לא לפולקלור עדתי טריוויאלי, לא לקורבנוּת אוטומטית, לא לקלישאות פסיכולוגיות. הספר הוא עדות לכוח היצירתי העצום של הדמיון, לעושר שיש בחוויית המפגש בין עולם פנימי לחיצוני. אני לא יודע שום דבר על הביוגרפיה הממשית של המחברת לבד ממה שכתוב בדף האחרון: שהיא ילידת 1967, שהיא גדלה בבת ים ומתגוררת בה עד היום, שהיא עובדת ב"תחום המכונות" (מהנדסת מכונות לפי גוגל). אבל אני יודע ש"צעקה הפוכה" הוא יצירה משמעותית ונדירה, מפגן של כישרון ענק. אפשר להסתפק בכך, לעת עתה.