אומרים שהיה פה שמח

 

 

אז מה יהיה לנו בערב יום שני הקרוב? ערב יום העצמאות. על הבמה המרכזית בכיכר ציון תיערך המסיבה המרכזית עם שרית חדד ואביבה אבידן בכיכר החתולות מסיבת רחוב לצעירים עם תקליטנים והופעה של רגב הוד בכיכר ספרא הלכו על כיוון קצת יותר נוסטלגי עם הרקדות גדולות ובטיילת ארמון הנציב תיערך הופעה של בועז מעודה ומה יקרה בפארק דניה? גם הופעה של אותו זוכה כוכב נולד, מעודה . היום הכל מאורגן הכל מסודר. האם פעם השמחה הייתה אמיתית יותר? גדולה יותר? לא ברור, מה שבטוח הוא שהיה שונה, ומאוד מעניין.

 

יש מדינה!

ה' באייר 1948 הכרזת מדינת ישראל, התאריך הכל כך חשוב הזה כבר לא אומר יותר מדי לצעירים שעבורם יום העצמאות הוא מתישהו בתחילת מאי, כשבוע אחרי יום השואה אבל זהו היום התאריך ההיסטורי שבו דוד בן גוריון הכריז על הקמת המדינה ועזיבת המנדט הבריטי, רוחות מלחמה כבר נישאו באוויר וכבר היו כמה קרבות שהתחוללו בארץ אבל דבר לא הפריע לשמחה הספונטאנית, האמיתית שהתרחשה ברחבי הארץ ובירושלים בפרט.

יהודה עצבה, מספר הסיפורים הירושלמי הנודע היה בן שש כאשר הוכרזה עצמאות המדינה והוא נזכר בערגה באותו ערב "מצאתי עצמי נסחף בים של אנשים בכיכר ציון בירושלים. בכל רחבה היו מעגלים של ריקודים צלילי אקורדיון שלטו בחלל. ריקוד ההורה סחף את כולנו. יש לנו מדינה! בפינות הרחובות מכרו צמר גפן מתוק אדמדם , 'שעאר אל בנאת, שעאר אל בנאת' צעקו המוכרים והציעו לנו את עיסת הסוכר המתקתקה שכה נמשכנו אליה. השמחה הייתה מדבקת, אנחנו כילדים לא הבנו את הדבר הזה. פתאום ההורים הסבים, כל השכנים רצים לכיכרות יחד עם כולם. עם שלם יוצא מגדרו לרקוד ולשמוח. היום במרחק של זמן קשה להבין זאת, אבל הייתה שמחה אמיתית. כולנו יחד נתמלאנו גאווה. הרי רק אתמול שלטו הבריטים רק אתמול צעקנו ברחובות עד שגרונינו ניחר 'מדינה עברית, עלייה חופשית, בוז לספר הלבן, יחי דגלנו כחול לבן'  

גם דן בירון שאפשר לתאר אותו בשלל תארים – עיתונאי, במאי, איש בידור ובוהמה וכיום בעליו של בר הבירמן החביב במדרחוב אבל התואר הראשון שאפשר להצמיד לבירון הוא ירושלמי. בירון היה כבר ילד מתבגר כבן תשע באותו ערב היסטורי " אני יכול לספר על יום העצמאות הראשון, כשהייתי בן תשע ואני זוכר את הערב הזה טוב, כי בו באמת הייתה שמחה אמיתית, שמחה שנגעה בלב. נגמר הכיבוש הבריטי וקמה מדינה! היה לכולם ברור שעוד רגע תחל מלחמה אבל האופוריה הייתה מאוד גדולה, משאיות נסעו ועליהן המוני אנשים שצעקו 'מדינה עברית עליה חופשית'. כולם רקדו ברחובות, פשוט כך. בכיכר ציון היו מעגלי ענק של הורה, אני הייתי קטן אבל עדיין רקדתי. זה לא היה סתם איזה יום שמציינים אותו, כולם הרגישו את האופוריה.

כשנה לאחר הכרזת העצמאות יום העצמאות קיבל משנה תוקף ונחקק כיום חג על ידי הכנסת. עם ההכרה וארגון המדינה גם ערב יום העצמאות הפך למשהו קצת יותר מסודר. עם התפתחות החג עצבה הצעיר חגג כמו רבים אחרים בתנועת הנוער " התפזרנו לחבורות חבורות של קומזיצים בשדות שמסביב. את האווירה הזו הובילו בארצנו הקטנטונת סולימן הגדול וחבורתו. בכל מקום בקעו שירי רועים, תיפוף טרבוקה וצלילי אקורדיון.המנהג היה להתארגן לקומזיץ ושם היו פיתות, תפוחי אדמה ובצל. וכמובן פינג'אן קפה שחור ומר והעיקר ישבנו יחד כל הלילה ושרנו שירי ארץ ישראל. כדי שיהיה נוח היינו יושבים גב אל גב. השירה והאש חממו את הלב. בקומזיצים סיפרנו סיפורים וצ'יזבטים ושרנו שירי 'הו, הו'."

דן בירון השתמש בשנים מסמליו שלו ביום העצמאות, הגובה והאקורדיון " היה המון בלהגן ברחובות ולא היה שום אפשרות באמת לקבוע, אסור לשכוח שאפילו טלפונים עוד בקושי אז מכיוון שאני מאוד גבוה אנשים היו קובעים על ידי 'חפש אותי איפה שבירון'. אני גם אקורדיוניסט מאז שאני זוכר את עצמי ובימי עצמאות במשך שנים רבות הייתי מנגן בכיכרות לריקודים ובאמת רקדו ריקודי עם. בתקופה הזו עוד לא היו מנגלים ולא על האשים, בכלל לא היה בשר. יותר מאוחר היו עושים מדורות אז היו מכניסים תפוחי אדמה. גם אלכוהול לא היה נפוץ, כי זה לא היה חג של שתייה, לא היו צריכים את השתייה.  היינו חוגגים עד שארית הכוחות ועד אור הבוקר.

 

מציינים עשור למדינה וממשיכים לחגוג, עד 73

ב1958 נחגג עשור למדינה הצעירה שכבר עמדה על רגליה, הטקסים והאירועים היו רבים ובהן אפשר לציין את שחזור הכרזת העצמאות של בן גוריון, תערוכת העשור והמצעד הצבאי.

 

אל החגיגות הצטרף ילד כבן שמונה שלימים יהפוך לדמות מפתח בעיר והאיש שדואג לספק מענה לרעב, הילד הזה הוא מאיר מיכה, או מאיר מפינתי " הזיכרון הראשון שלי מיום העצמאות יום העשור למדינה בעיקר כי בדיוק באותו יום אימי ז"ל ילדה את אחי והיה ויכוח איך יקראו לו אבי רצה לקרוא לו עשור על שם העשור למדינה ואימי רצתה עוזי על שם התת מקלע, בסוף הם הלכו על עוזי. באותו לילה שאמי עוד הייתה בבית החולים יצאנו עם אבא לסיבוב בעיר במשולש פינג ג'ורג-בן יהודה-יפו ושם הייתה חגיגה אמיתית, הנושא האמיתי היה ההרקדות כולם השתתפו במעגלי ריקודים ולא היה חוק באותו ערב, כל אחד כמעט פתח איזו בסטה בצד הכביש, אחד עם הסוכר, לאחד היה תירס חם והיה גם מישהו עם לטקס וקיבלנו אישור מיוחד מההורים להסתובב עד אור הבוקר, רק בערב יום עצמאות. בגילאים היותר מאוחרים 16-17 היינו מחכים בקוצר רוח ליד הרדיו להקשיב למערכונים של הגשש והיינו שומעים את זה נון סטופ, זו הייתה חגיגה של צחוקים."

במשך השנים התפתחו גם ענייני בימות הבידור שמוכרות לנו עד היום, יום החלטורות של האומנים שמתזזים ממקום למקום, כולם היו כאן על הבמות ובירון נזכר בסיפור המפורסם על הגששים שעברו מבמה לבמה " לא היה אומן אחד בארץ ישראל שלא הופיע בכל הארץ בבמות הבידור, זה היה יום של חלטורות לאמנים יש את הסיפור המפורסם של הגשש החיוור שכדי להגיע ממקום למקום היו נוסעים באמבולנס כדי לא להיתקע בעומסים."

בין כל האמנים שהופיעו אז גם אחד, אריק אינשטיין עדיין הופיע, הרבה לפני שלהוציא אותו מהבית הפכה למשימה בלתי אפשרית. סימון דוויק, איש הרדיו לשעבר ואספן התקליטים נודע כמעריץ מושבע של אינשטיין וכך אולי אפשר להבין איך זה התחיל "יום העצמאות  הראשון שאני זוכר הוא כשהייתי בן  ארבע ואריק אינשטיין הופיע, לא בדיוק זוכר איפה, אבא  שלי לקח אותי על הכתפיים וזו בעצם הייתה הפעם הראשונה שנחשפתי לאריק וליום המיוחד הזה."

בירושלים של שנות השבעים והשמונים התפתחה במקביל לחגיגות הרגילות של מרכז העיר גם ערבי חבר'ה מיוחדים של הבוהמה הירושלמית שאותה מייצג דן בירון "מבחינת הבוהמה מטבע הדברים הייתה חוגגת כל יום כך שיום העצמאות היה עוד יום בשבילם, תמיד מישהו היה מארגן איזו מסיבה בבית ומזמין את החברים ורוקדים בכל שנה את השלגרים של כל שנה. אבל ימי העצמאות שאני זוכר ואוהב נחגגו בעברית"

מהעבר השני של המתרס של הבוהמה הסטודנטיאלית מהצד השני אפשר למצוא את משה דדש, היו"ר המיתולוגי שאצלו בבית גם היה ערב בוהמה, אבל מסוג אחר "משנת 72 הייתי מארח מסיבת יום עצמאות אצלי בבית בחצר, כך שאני לא ממש הייתי מעורב בחגיגות העירוניות. היו באים אליי שחקני כדורגל ואליהם הצטרפו מוקרבים לקבוצה והמעגל המשיך לגדול וגם פוליטיקאים שהיו קשורים לקבוצה הגיעו וחלקם נהיו שרים וראשי ממשלה. זה המשיך עד שעזבתי את ירושלים לפני שש שנים. היה מנגל, מוזיקה זמרים ובין מאה חמישים למאתיים איש"

 

סוף השבעים ושנות השמונים

 

מלחמת יום כיפור הפכה לחלוטין את האופוריה והשאננות ששלטו במדינה, ההפתעה הגדולה, חוסר המוכנות ואולי סוף עידן התמימות. מאיר מיכה שכבר התבגר מאז חגיגות העשור מספר " בסוף שנות השבעים אחרי שיצאנו בשן ועין ממלחמת יום הכיפורים ומצב הרוח הלאומי היה דרדל'ה. קרה משהו במדינה שלנו. אחרי מבצע אנטבה הגאווה קצת חזרה ואז חזרו ההרקדות והמוזיקה. אבל עיקר הרושם המאוד חזק היה כמות האנשים האדירה שהייתה ברחובות, בכל פינה בכל רחוב, מכיכר פריז ועד ביקור חולים.

במסעדה היינו פותחים במיוחד בערב כדי למכור תירס וסוכר והיו קופות אדירות באותו ערב. צריך להבין שעוד לא היה קניון והשכונות החדשות עוד לא היו חזקות וזה היה מאוד רווחי לפתוח בערב כי באמת אבל באמת שכל ירושלים הייתה יוצאת."

אבל ירושלים גדלה מהר, השטחים שנכבשו ב67 התפתחו לשכונות חדשות וגדולות כמו גילה ופסגת זאב ומרכז העיר בתהליך שאפשר לומר שנמשך עד היום התחיל לאבד מחשיבותו, ובמקביל התפתחה תרבות חדשה בירושלים – תרבות המועדונים שכמובן הפכה את ערב יום העצמאות לאחד הערבים החזקים, סימון דוויק שכבר הפך לנער מתבגר מאז ההופעה של אריק אינשטיין שמח להיזכר בערב בלתי נשכח שעבר עליו " אני חושב שהערב הכי חזק שחוויתי היה ההופעה בהופעה של רותי נבון וצביקה פיק בגן העצמאות, היינו מתודלקים טוב והיה מצב רוח שטוב. אחרי ההופעה ירדנו לצ'מפס פאב שהיה במקום שכבר לא קיים, בכיכר ציון איפה שהיה האנדרגראונד, ראינו הופעה של הסטונ'ס בווידיאו במקום שהיה אחד הראשונים בעיר ואחרי הצ'מפס פאב רצינו לרקוד קצת אז המשכנו לדיסקוטק ממילא ממש איפה שנמצא היום המלון, שם היה בית ערבי גדול שהיה בו המועדון, בגודל של מקלט כמובן. ובדיסקוטק ממילא רקדנו לצלילי מוזיקת התקופה הלועזית, לא היה את עניין השירים העבריים במועדונים, הם היו

בחוץ בהרקדות."

המרכז גדל והמסחר לא התנהל רק במרכז העיר אלא יצא החוצה, לגבעת שאול ולתלפיות, ובאזור התעשייה האפור צמחו המועדונים המפורסמים ביותר בעיר ואולי גם בארץ. אחד כזה שהיה קיים בסוף שנות השמונים היה הפיתגורס מרחוב יד חרוצים. את המועדון ניהל מומו מור שבתקופה הזו היה אחד מאנשי הלילה המוכרים בעיר " בתקופה היותר מאוחרת שלי במועדון פיתגורס שהיה בבעלותי היו מסיבות ממש טובות בערב יום העצמאות, היו דברים מיוחדים, היינו יותר תמימים ובאמת היינו מקשטים את המקום בבלונים כחולים ולבנים ופיתגורס ניגנו יותר שירים בעברית מאשר שאר המועדונים זו בדיוק הייתה התקופה של נושאי המגבעת ואתניקס שפיתחו סוג של רוק-פופ ישראלי מגניב למסיבות.

לדעתי מה שהיה הדבר הכיף ביותר הוא המסיבות הפרטיות, ככה אני גם רואה את ערבי העצמאות בפיתגורס. ביום העצמאות אתה הולך למסיבה אינטימית, כמו שבל"ג בעומר הולכים עם החבר'ה לעשות מדורה קטנה ולא מסיבות של אלפיים איש." מספר מור שהיום בבעלותו בית הקפה מסריק בעמק רפאים.

מאיר מיכה דווקא פחות חיבב את התקופה הזו " בתחילת שנות השמונים העסק התחיל לדעוך במרכז העיר מפני שהמרכזים הקהילתיים בשכונות התחילו לקבל כח וההרקדות עברו לשכונות. ומשם התחיל התהליך שרוקן את מרכז העיר. השנה כמו בכל השנים האחרונות יהיו כאן אלפי אנשים אבל לא יחזרו התקופות של מאות האלפים ברחובות. סליחה על הביטוי אבל נהייתה כאן פרחיאדה, אנשים מגיעים אבל אין להם את המשמעות של הגאווה הלאומית, של הסמל של יום העצמאות. היום באים כדי לשתות הרבה ולקשקש עם הספריי. עד סוף שנות השמונים הייתה גאווה ישראלית אחרי זה החג התחיל להתמסחר ונהיה כל הקטע של המסיבות במועדונים והמוזיקה הלועזית.  "

 

געגועים

כמו תמיד בכתבות נוסטלגיות אי אפשר בלי געגועים לתקופה שהייתה ולא תשוב ואולי גם קצת מרמור, דוויק מספק את הפרשנות שלו לתהליכים שעברו על החג " מתחילת שנות השמונים יש פחות אנשים, שפחות מתייחסים ליום הזה, הרבה פחות דגלים והרבה פחות צבע ופחות שירים עבריים, אם פעם הרדיו היה נותן את הטון אז היום יש כל כך הרבה מדיות אחרות שכוחו של הרדיו קטן בהרבה."

לבירון חסרה התקופה שהיום הזה סימל באמת משהו שנגע בנפשו של כל ישראלי " במשך השנים הכל התמסד יותר והפכנו למדינה ויום העצמאות היה יום שהדגיש את קיומנו כאן ובאותה תקופה קיומנו לא היה בטוח, למרות שניצחנו במלחמת העצמאות. היום אנחנו חוגגים את החג הזה כסמל אבל בעשור הראשון חג העצמאות באמת היה משהו עמוק. "

יהודה עצבה, כמספר הסיפורים ידע לסיים בצורה הספרותית ביותר " לא, לא התזנו קצף אחד על השני. לא דפקנו בראש בפטישי פלסטיק אחד על השני וגם לא רצנו באלימות בין החוגגים. לא היו במות בידור, אומנים בעלי שם לא שרו לנו על במות גבוהות ומרוחקות מאיתנו, עם אנשי בטחון ששומרים עליהם. כל זה הגיע מאוחר יותר. באותם שנים השמחה ליכדה ואיחדה אותנו. השמחה הייתה ספונטאנית, עממית, לא מול מסך הטלביזיה, כי פשוט לא הייתה טלביזיה וגם ללא אמרגנים ויחצנים. הכל היה פשוט.
כדי לשמוח על אמת, כל מה שהיה צריך זה - לצאת לרחוב, לרקוד ולשיר עם כולם. סבא סבתא, אבא אימא כולנו יחד. לא עלה כסף אבל מילא אותנו שמחה אמיתית ופשוטה.