מאמר שנכתב לאתר של מאמנת אישית. יותר ויותר מגיעים אלי לקליניקה אנשים שבחיים שלהם "הכל טוב" - משפחה, רכוש, עיסוק, בריאות וזועקים (בדרך כלל חרישית) – רע לי! אני מת מבפנים, לא נהנה, לא שמח... ואני לא מבין – למה?! אנחנו מתחילים מסע משותף. מסע לחיים שעובר דרך הכאב. תרפיה בכאב. כי כגודל היכולת שלנו להכיל כאב ולחיות איתו כך היכולת שלנו לחיות.
כן לחיים – תרפיה בכאב.
יותר ויותר מגיעים אלי לקליניקה אנשים שבחיים שלהם "הכל טוב" - משפחה, רכוש, עיסוק, בריאות וזועקים (בדרך כלל חרישית) – רע לי! אני מת מבפנים, לא נהנה, לא שמח... ואני לא מבין – למה?!
אנחנו מתחילים מסע משותף. מסע לחיים שעובר דרך הכאב. תרפיה בכאב. כי כגודל היכולת שלנו להכיל כאב ולחיות איתו כך היכולת שלנו לחיות.
תארו לכם מצב שבו תינוק שנפל כמה פעמים כשניסה לעמוד וללכת, מחליט שהליכה זה לא בשבילו וממשיך את חייו על הגחון... למזלנו – ללכת, אינו נתון בשאלה. זה בטבע הפיסי שלנו. לא משנה כמה ניפול ונקום, בסוף נדע ללכת. לצערנו – לא כך לגבי החיים. הטבע שלנו, הנפשי, הרוחני - הוא לחיות, להתפתח, לצמוח אך במקרה הזה – בניגוד להליכה, אנחנו מחליטים פעמים רבות שהסיפור הזה של לקום וליפול הוא לא בשבילנו...
מרגע שאנחנו מתחילים לחיות אנחנו מתחילים ליפול. אנחנו חווים שוב ושוב כאב. מרגע הלידה הטראומתי לכולנו אנחנו במסע שהכאב הוא חלק בלתי נפרד ממנו. תחושת רעב שלא מסופקת בזמן, טוסיק בוער מהפרשות, כאב בטן, שיניים, אוזניים - מערערים את הביטחון ב"עולם הטוב" עוד לפני שאנחנו יודעים מהן בכלל מילים.
אנחנו "נופלים" כשהעולם לא מתנהג בהתאמה מוחלטת לרצונותינו וצרכינו, וקמים. ככל שאנחנו גדלים ומתבגרים אנחנו פחות קמים.
צחקתי ומישהו לגלג עלי – לא אצחק יותר בציבור.
מישהו רוקד יפה ממני- לא ארקוד.
מלך הכיתה בחר במלכת הכיתה – מלך הכיתה לעולם לא יהיה שלי.
המורה למוסיקה העירה לי בכיתה – לא אשיר יותר.
נער שבר את ליבי- לא אאמין בגברים.
לא ניצחתי במשחק תופסת בשכונה – אני לא יודעת לרוץ.
אימא מחבקת מאוד את אחותי הקטנה – אני לא ראויה לאהבה...
ובאמת, יש משהו מטופש לגמרי בללכת שוב למקומות בהם נפלת בעבר. זה לחלוטין לא הגיוני!!! אלא שהחיים הם לא דבר הגיוני. גם אלוהים לא. גם לא האהבה...
כך הולך ונוצר פרדוקס. מצד אחד אנו גדלים בשנים, הגוף שלנו צומח, היכולות שלנו גדלות והידע ואנחנו אפילו נהיים הורים ומאידך, אנו הולכים ומצטמצמים. הכאב מצמצם אותנו. מצמצם את חווית החיים שלנו. אנחנו מאבדים את הגמישות והספונטניות של לקום אחרי הנפילה. שלא כמו התינוק שמתעקש על ללכת – אנחנו מוותרים. ה"לא" הופך לגדול וחזק וה"כן" נחלש. החיים הולכים ונהיים עניין מעיק, חסר טעם, מעייף, תובעני ואפילו מיותר. מה הרעיון של החיים האלה בכלל?
וכאן מגיע העניין הנפלא מכל – אפשרות הבחירה שלנו. לבחור בחיים. נכאב את כאבנו, נתבונן ונלמד מטעויות, נשנה ונתאים ונשתגע ונשתולל אבל דבר אחד הלוואי שלא נעשה – לא נוותר!!!
נפלנו באהבה – נכאב, נלמד ונהיה פתוחים להתאהב שוב! נבגדנו – נאמין שוב!! נכשלנו – ננסה שוב!!
ניטשה אמר "מה שלא הורג אותי מחשל אותי" ואני אומרת – מהו אומץ? אומץ הוא "כואב ופתוח" . אין ברירה אחרת. אחרת – זה למות בעודנו חיים...
כשאנחנו לא נכנעים, כשאנחנו בוחרים בחיים, כשאנחנו קמים אחרי נפילה פצועים, זבי דם, מזיעים, כואבים למרות שאנחנו יודעים שהמכה הבאה תגיע – רק אז, לעזאזל, אנחנו חיים! אנחנו דולקים! תוססים! אנחנו זקופים, עקשנים, אנחנו יפים, צעירים, אנחנו חצופים ואנחנו לא ניתן לאף אחד ולשום דבר לכבות אותנו!! פעם אחרי פעם נבחר בחיים .