שלום לכולם, וגם לך גברת

שלום,

לקהל הרחב.

לצופים הנכבדים.

שלום לכולכם. מנופפת לכם בדגל ישראל על גבול מצריים.

כמה אירוני.

יושבת לי בדירת שני חדרים שעולה כמו מצלמה זולה של NIKON, על מזרון קפיצים בלוי, שנראה כאילו יש עליו שאריות של שפיך מהבחור הקודם שהיה כאן במקומי.
השעה 17:29 המכונת כביסה עושה לי בחילה, וזה ממש לא בגלל הרעשים שהיא משמיעה.
אלא בגלל שרק עכשיו הבנתי שבחיים לא עשיתי לעצמי כביסה כמו שצריך.
אני בקושי מצליחה להתרכז מחמת צלילי Led zeppelin שמזכירים לי שאני עדיין שייכת לאנשהו.
אני ואשכול נבו נמצאים בעיצומו של משבר קריטי ביחסים.
אני לא מצליחה להתקדם בספר כמעט כמו שהוא, יובל, לא מצליח להתקדם בחיים.
יערה אמרה לו שזאת "פרדיגמת – הרכבת שמנגד".
זה בעצם אומר שכשהרכבת שמאחוריי הרכבת שלך מתחילה לזוז יש לך תחושה שהרכבת שלך זזה גם. אבל היא לא באמת זזה, זאת אשליה אופטית.
מה שהיא בעצם מנסה לומר זה שיובל לא מתקדם בחיים שלו כי כשכל פעם שקורה משהו בחיים של החברים שלו הוא מרגיש התקדמות.
אבל זאת לא האמת, הוא בעצם חי את החיים של חברים שלו.
חייבת לומר שנורא הסכמתי עם יערה. וחבל שהיא לא כאן איתי כי הייתי מחבקת אותה על פניני החכמה שיצאו מפיה ליובל. לא שזה גרר אצלו התקדמות, אבל אין ספק שזה חלחל למעמקי התודעה, ואולי הצית ניצוץ של שינוי.
אני בכל אופן סיימתי לשתות את מנת הקפאין השנייה שלי היום, כשברקע לד זפלין התערבבו לי עם הצרחות של השכנה שהיא במקרה עברה לכאן גם לא מזמן.
וזה מפליא אותי איך במבט מהצד, אנחנו באותו המצב. ואיך מהזוית האחורית של הדלת שלה בשעות הצהריים אנחנו בדיוק ההפך.
בטעות נכנסתי הביתה אחרי שקניתי עציץ במבוק שיביא "התרוממות, אהבה, ותחושת מסוגלות לחיי היומיום".
רק שלא חשבתי שהעציץ הקטן יביא איתו את איש העסקים האפור עם הכיפה - לבניין הכי צבעוני ברחוב.
פתחתי את הדלת, ופתאום, עטופה במגבת, היא צועקת "זהו זה נגמר, קדימה".
הוא יורד מהר במדרגות, אני בדיוק צועדת החוצה, ומבטנו הצטלבו. למשך 30 שניות. שזה כנראה הרבה מאוד זמן ביחס לסיטואציה המהירה הזאת.
הוא כנראה הבין שאני יודעת, והסתכלתי עליו במבט מלא בושה.
כמעט דפקתי בו את העציץ עם הבמבוק.
הוא ירד מהר במדרגות ואני סגרתי את הדלת. נשענתי עליה וכיסיתי את העניים, מקווה לשכוח את מה שראיתי.
ולא הצלחתי. נשבעת שעוד שנייה פתחתי לה את הדלת והוצאתי אותה מהבית, ועל הדרך גם ממעגל הזנות.
אבל לא יכלתי, עדיין לא. היא לא מדברת איתי. היא מפחדת שאני אכנס לה לחיים.
אז בשארית כוחותיי הנפשיים לאירוע כזה מתיש ב14:00 בצהריים, החלטתי ללכת לקנות שטיח לאמבטיה.
בכל זאת, כמה אפשר לדרוך על השיערות של עצמי.