סוף סוף אוכל להיות מי שאני.

טיוטה:  
לאחרונה הגעתי למסקנה שהחיים שלי בזבל ושהם בדיחה אחת גדולה ומטופשת.
לאחר שהתחבטתי והתחבטתי בכך, החלטתי לבנות מכול המגוחכות שבעניין - סיפור, אבל בגלל שאני כזו חסרת ביטחון והאמון שלי בזולת שואף לאפס אני כותבת אותו בראש שלי. 
מה זה אומר? טוב, דבר ראשון זה אומר שירדתי לגמרי מהפסים אבל גם אומר שאני חייבת להוציא מהמערכת שלי בצורה כלשהי את כל הטינופת הזו שהצטברה בתוכי במשך כל הרבה זמן, אך אני לא חושבת שיהיה לי אי פעם האומץ להפוך לכותבת רצינית. 
אתם צריכים להבין, שאני את רוב חיי חייתי בניתוק מוחלט מהסביבה מבחינה רגשית. מכיוון שהיה לי מאוד קשה עם אנשים ולא ידעתי איך להתמודד עם הקושי, אז חייתי בעולם משל עצמי בו אני השלטת.
אני מבינה שזה יכול להישמע קצת פסיכופתי אבל אני יכולה להבטיח לכם שזה לא, טוב, אולי בעצם קצת נוטה למשוגע אבל לא פסיכופתי. 
אז לפני שאני מתחילה, אני חשה שזוהי מחובתי בתור הכותבת להזהיר אתכם קוראיי הדימיוניים, לא להתלהב יותר מידיי, כי האמת שזה סיפור דיי עלוב.
שכתוב הדברים בראש הוא תרפיה אך ורק תרפיה. זה עוזר לסדר את המחשבות ולא לתת להם להיכנס אחת בתוך השנייה כמו בתאונת שרשרת. אז אם מישהו מכם חשב שזהו סיפור ״מלהיב יותר״ כמו ערפדים וזומבים- ירדתם בתחנה הלא נכונה, חברים.
טוב אז איך מתחילים לכתוב סיפור? 
אני מניחה שהדבר הראשון ההגיוני לעשות הוא להציג את עצמי- היי, קוראים לי מאדים וכן אני יודעת שזה שם מוזר.
בבקשה תזכרו להודות לאמא שלי שמשום מה חשבה שזה יהיה מגניב לקרוא לי בשם של כוכב הלכת האהוב עליה. למה, אתם שואלים? טוב זה כי היא מאוד אוהבת את הצבע אדום. 
ברור שברגע שהבנתי מאיפה השם שלי באמת לקוח לא אהבתי את זה במיוחד, אבל עם השנים התברר עד כמה אני מוזרה, כך שהשם שלי והאדם הפנימי שבי בסוף, התחברו יופי והשלמתי עם גורלי המר.