החיים יפים

החייל שאל אותנו, "אתם רוצים להתפנות לבד או שנפרוץ את הדלת?". כולנו היינו תמימי דעים בעניין. לאחר זמן קצר, לצד הדלת המנותצת, כאשר דם זורם משפתי העליונה, עמדו הוריי ואותו חייל, שנראה מבוהל ונבוך וניסה לעצור את הדם שהכתים את חולצתי. 35 שנה עברו מאז פינוי ימית, אירועי השבוע האחרון והמראות מפינוי עמונה העירו בי שוב את אותם זיכרונות רחוקים, כשהייתי רק בן ארבע.

אני זוכר את הדרך לימית, את כפרי הדייגים השלווים של רצועת עזה, ריצות ברגליים יחפות על הדיונות החמות, את המסוקים שהיו נוחתים לצד מגדל האנדרטה שהתנשא מעל העיר, את הדרך אל הים שנגלה בצבעו הכחול העמוק לאחר חציית שדרות הדקלים.

אני זוכר את הנוכחות המוגברת של החיילים בשבועות האחרונים כאשר המקום הוכרז כשטח צבאי סגור ואת הנסיעה הראשונה שלי בג'יפ צבאי כאשר אני יושב על ברכי החייל שנהג בג'יפ ואוחז יחד איתו בהגה כאשר אנו דוהרים בין דיונות החול.

אני זוכר את השוק הבדואי שהיה מעבר לדיונה, ואת הרהיטים עשויי עץ הבמבוק שהוריי קנו וששרדו עוד זמן רב אחרי שדיונות החול החלו לכסות את הריסות הבתים. אני זוכר את כתב גל"ץ ששאל אותי שאלות שלא ממש הבנתי ושהוא ביקש ממני לשיר לכל עם ישראל 'מה נשתנה'. אני זוכר את כל אותה התקופה כהרפתקה אחת גדולה, את תחושת המרחב האין סופי ואת תחושת האושר והחופש שהתלוותה אליהם, ואני זוכר גם את יום הפינוי.

בשבוע שעבר עקבתי בכאב גדול אחר פינוי תושבי עמונה מבתיהם. בתוך אותה סיטואציה בלתי אפשרית היו מצד אחד תושבים שנקרעו מבתיהם ושגורל עתידם אינו ידוע, ילדים קטנים שבוכים בבהלה ובחוסר אונים ומהצד השני כוחות משטרה שנשלחו למשימה בלתי אפשרית ושהונחו לגלות רגישות מצד אחד אך מהצד השני להיאטם רגשית כדי שהם יוכלו לבצע את המשימה שאליה הם נשלחו. פצעי הטראומה יישארו עוד זמן רב, הן אצל המפונים והן אצל המפנים, הרבה אחרי שהמצלמות והתקשורת ימשיכו הלאה.

מחקרים רבים נעשו על ההשפעות הנפשיות שהיה לפינוי גוש קטיף על התושבים ועל ילדיהם. מעבר לאחוזי האבטלה והגירושין שעלו בקרב המפונים, ילדים רבים שחוו את הפינוי נמצאו במצב של 'אבל טראומטי'.

בעבודת המחקר של ד"ר שי חן-גל ומרים שפיראי על תהליכי עיבוד אבל וטראומה נכתב כך: "ילדים רבים חוו את הגירוש, הפינוי, כאירוע טראומטי, ואחרים הרגישו מוגנים יותר בתוך המשפחות. המשפחה לא השאירה אותם לבדם בשום רגע של ההתרחשות. משפחות רבות ניסו להגן על הילדים באמצעות הניסיון לתכנן את התרחשות, וניסו לצמצם את האלמנט הפוגע של הטראומה".

לפני מספר שנים יצא לי לטפל באדם שהיה נוכח בפינוי גוש קטיף. במשך כמה שנים מאותו אירוע הוא עוד הצליח להמשיך לתפקד ולהתנהל כרגיל, אך לאחר מספר שנים התפרצה אצלו פוסט טראומה מהאירוע. הוא לא הצליח להחזיק את הזוגיות שלו, לא היה מסוגל לעבוד ופחד לצאת מהבית. המראות מאותו היום ליוו אותו ואיתם תחושות ורגשות קשים מאוד.

אותו אדם לא היה תושב גוש קטיף אלא אחד מהשוטרים שביצע את הפינוי. בשנים הראשונות הוא אמר לעצמו שהוא רק עשה את מה שאמרו לו, אך עם השנים התחושות האישיות שלו רק גברו והוא לא היה יכול להתעלם מהם. הוא האשים את עצמו על כך שהוא פינה, אנשים וילדים מהבתים שלהם ולמרות התדרוך וההכנה שהוא עבר, נפשו כבר לא יכלה להתנתק מקולות הבכי והתחינות של תושבי הישובים. אני בטוח שכמוהו יש עוד שוטרים וחיילים רבים שהמראות ממשיכים לרדוף וללוות אותם.

כשיום הפינוי בימית הגיע, משאית צבאית חנתה מול ביתנו. שני החיילים שהגיעו לפנות אותנו מהבית ישבו איתנו בסלון הבית וסיימו לשתות את כוס הקפה שאמי הגישה להם, כשהם שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לעלות עכשיו למשאית או שהם ישברו את הדלת, כולנו רצינו שהם ישברו את הדלת, היה בזה משהו מלהיב, נראה שזה האופציה שאותה העדיפו גם החיילים, הם הודו לנו על הקפה ביקשו באדיבות שננעל את הדלת אחריהם ברגע שהם יצאו ושנזוז הצידה כדי לא להיפגע.

בכל זאת הייתי סקרן מדי לראות את הדלת נשברת והצצתי מהמטבח, שביב עץ קטן ניתז מהמשקוף וחתך לי את השפה העליונה, החייל שנכנס ראה את הדם על שפתיי ונבהל, אני לא הרגשתי שום כאב אבל הייתי מודע לדאגה שמסביבי. באותו יום ובאותה התקופה בכלל, זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי דאגה.

ייאמר לזכותם של הוריי שהם הצליחו להגן עליי ועל אחיי בצורה מספיק טובה כך שבמקום לחוות את הפינוי כאירוע טראומתי הוא נחקק אצלנו כסוג של הרפתקה חווייתית. התמונות מהשבוע האחרון רק חידדו אצלי כמה זה לא מובן מאליו וכמה מזל היה לי. אמנם אי אפשר להימנע מחוויות קשות וטראומטיות במהלך החיים אך בהחלט להורים שביננו יש את היכולת לנסות להגן על ילדינו ולתווך להם סיטואציות קשות בצורה שלא תשאיר אצלם משקעים בעתיד.

בסרט הנפלא והמרגש 'החיים יפים' מסופר על אב ובנו הנלקחים למחנה השמדה במהלך השואה. למרות הסיטואציה הבלתי אפשרית האב מצליח עד הסוף המר לגרום לבנו לראות את המצב בתור משחק ולהגן על הנפש של בנו. כשהייתי כבר בתוך הרכב עם הוריי ואחיי, נפרדים לנצח מימית ראיתי קבוצת אנשים על גג אחד הבתים כאשר חיילים מתיזים עליהם בזרנוק של קצף, "איזה כיף להם" אמרתי לעצמי "גם אני רוצה", "אולי פעם אחרת" אמרו לי הוריי ולרגע לא הבנתי למה הם לא שותפים להתלהבות שלי לפני שחזרתי להיות מוקסם ממסיבת הקצף שבה לקחו חלק החיילים והאנשים שעל הגג.