חמאס ו"האביב הפלסטיני" : הימור שגוי

*פורסם במגזין "המזרח הקרוב" - 18.7.14
 

לאחר ניצחונה של תנועת חמאס בבחירות בינואר 2006, עתידה של התנועה נראה בהיר מתמיד. "רשימת הרפורמה והשינוי" שרצה מתוך תנועת חמאס זכתה באופן דמוקרטי ברוב בתוך המועצה המחוקקת הפלסטינית ולקחה את מושכות השלטון (לזמן קצר) לידיה.  בתוך כך, כניסתה לזירה הפוליטית הצליחה למתן במעט את תדמית ארגון הטרור שדבקה בה בקרב מדינות המערב והקהילה הבינלאומית. לצד זה, ואולי אף חשוב מכך, מה שמכונה לעיתים  "ציר ההתנגדות" (איראן, סוריה וחיזבאללה) הוסיף לגבות את התנועה במשאבים כלכליים, בחימוש ובתמיכה מדינית.

בשלב זה עמדה תנועת חמאס בתחילתו של פרק חדש בתולדותיה, כאשר היא איננה ניצבת עוד בעמדת האופוזיציה לרשות הפלסטינית אלא עומדת לצידה בעמדת השלטון. מתוך כך, נדרשה חמאס לקחת החלטות שישפיעו על כלל האוכלוסייה הפלסטינית מחד, ומאידך להמשיך ולדבוק בכור מחצבתה מאז הקמתה, קרי ההתנגדות החמושה לישראל ("אל-מקאומה"). הדבר גרר באופן לא מפתיע במיוחד, מדיניות פרגמטית, שחורגות מהדּוֹגְמָה הדתית- לאומנית שהנחתה לכאורה את מדיניות התנועה בשנים הקודמות. גם כאשר נראה כאילו התנועה פעלה על בסיס אותה דוקטרינה, עמדת השלטון חשפה את תהליך קבלת ההחלטות של התנועה לזווית ראייה חדשה לגמרי. הנהגת התנועה נדרשה לגשר למשל על הפער בין עמדותיה הבלתי מתפשרות לבין קיום מגעים עקיפים להפסקת אש עם ישראל בסופו של מבצע "עמוד ענן". זאת לצד חזרה על ההצהרה הידועה כי מטרתה היא שחרור פלסטין כולה אך ורק בדרך הג'יהאד. כאשר הגיע ח'אלד משעל לראשונה בחייו לרצועת עזה, כחודש לאחר השגת ההסכם עם ישראל, הוא פנה אל העזתים ואמר כי הוא מתנגד למשא ומתן עם ישראל, וחוזר על הטענות בדבר זכות השיבה הפלסטינית, הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 48' וכד'.

הנהגת חמאס גם נדרשה, לראשונה בתולדותיה, לקחת החלטות כבדות משקל כלפי פנים וכלפי חוץ, החלטות שתוצאותיהן הביאו אותה למשבר בו היא נמצאת בימים אלה. זאת בייחוד כאשר היא לא נהגה באופן מושכל במהלך התערערות יחסי הכוחות האחרונים שהתחרשו במזרח התיכון מאז 2011.

במהלך גילויי המחאה ששטפו את המזרח התיכון החל משנת 2011, רבים הפנו את מבטם אל הזירה הפלסטינית ושאלו מה עשויה להיות השפעת אותו 'אביב ערבי' על זירה זו? על מנת לנסות ולענות על שאלה זו עלינו להבין שעצם ההנחה שמציבה את הפלסטינים לצד יתר האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון היא בעייתית כשלעצמה. יחסי הכוחות בין הציבור לבין השלטונות במדינות הערביות השונות היו ברורים יותר מאלה שבזירה הפלסטינית. במקרה הפלסטיני, ריבונותן של הרשויות (הרשות הפלסטינית בגדה ושלטון חמאס בעזה) מוגבלת ממילא, הן בשל יכולתן החלקית לאכוף את מרותן בשטח והן בשל הכפיפות שלהן לשליטתה של ישראל.

מצבם של הפלסטינים בעזה שונה במידת מה מזה של תושבי המדינות הערביות שהוזכרו קודם לכן, וזאת נוכח מצב הריבונות (או אי-הריבונית) הפלסטינית שמטה את סדר העדיפויות של הציבור הפלסטיני לכיוונים שונים מזה של הציבור במדינות ערב. חלק מהותי מתושבי הרצועה תולים את תקוותם בפעולות חמאס השונות, ומקווים שאלה יביאו ראשית לעצמאות מהגורם הישראלי ולהקמת מדינה פלסטינית, ושנית, ורק לאחר שזו תקום – לשיפור תנאי המחייה בתחומים השונים. בנוסף ראוי להתייחס להבדל בממד הזמן הקצר יחסית של שלטון חמאס נגדו אמורים האזרחים למרוד בהשוואה למשטרים הערביים המדכאים שאחזו בשלטון במשך עשרות שנים. עם זאת, אין בכך לומר שלא נשמעו קולות מחאה כלל כנגד השלטונות הפלסטיניים.

בולטות בייחוד היו פעילותן של תנועת המחאה של פעילי פת"ח בעזה במהלך 2011 ("ת'ורת אל כראמה" – מהפכת הכבוד) או תנועת "תמרֻד" עזה, שפעלה שנה לאחר מכן בהשראת התנועה המקורית במצרים נגד שלטון חמאס ברצועה. קולות אלה לא הצליחו לזעזע באופן מהותי את דעת הקהל הפלסטינית, ומי שבכל זאת בחר לעמוד לצדה של המחאה דוכא על ידי שלטונות חמאס. אם כך, נותר לשאול מה באשר להשפעת האביב הערבי על הנהגת התנועה עצמה?

אם ננסה להיכנס לכמה רגעים לנעליו של ראש הלשכה המדינית של חמאס – ח'אלד משעל , נבקש לעמוד על דילמה אמתית שנצבה לפניו בפרוץ המהומות של 2011. בלבה של אותה דילמה עמדה אי הוודאות באשר למה שיתרחש בסוף אותן המהפכות. האם יש לתמוך בשלטונו של הפטרון הוותיק בשאר אל-אסד מתוך ההנחה שהוא והסיוע שיתקבל מצדם של חיזבאללה יצליחו לעמוד אל מול קבוצות ה'מורדים' השונות המבקשים להפילו? או שמא לתמוך בתנועת האם המצרית (האחים המוסלמים) שכוחה הלך וגבר באותם ימים בזירה הפוליטית המצרית. החלטות לא פשוטות ללא צל של ספק, ובתוכן הנהגת חמאס הימרה על כל הקופה עם היד הלא נכונה.

 ההימור השגוי הראשון היה בחירתה של התנועה להפנות את גבה לצמד התומכות הבולטות שלה – אירן סוריה. במהלך גל המחאות בסוריה שהתפתחו לכדי למלחמת אזרחים, חמאס בחרה לא לקחת צד במאבק בין השלטון העלוי לבין המורדים הסונים. בכך למעשה נתפשה חמאס כמי שלקחה את צדם של המתנגדים לשלטון אסד ואף תוארה על ידי גורמי תקשורת סוריים כמי ש"מכרה את ההתנגדות". בהמשך דווח גם כי חמאס חדלה להיות ניטרלית והחלה לשלוח לוחמים מגדודי עז א-דין אל-קסאם לאמן את המורדים בבניית מנהרות (מעשה שכמובן הוכחש על ידי חמאס). בעקבות בחירה זו,  פונתה מפקדת התנועה מסוריה בספטמבר 2012 והתערערה מערכת היחסים בין הנהגת חמאס (בייחוד עם מה שמכונה "הנהגת החוץ" של חמאס –בראשות ח'אלד משעל) לבין שני הגורמים הנוספים ב"ציר ההתנגדות": איראן וחזבאללה.

דווקא בהימור השגוי השני של חמאס, פני הדברים נראו מבטיחים בתחילה. לאחר מאבקים רבים בין פלגים שונים בחברה המצרית, שהחלו עם הפלת שלטון מבארכ, זכתה "מפלגת החירות והצדק" (המפלגה של האחים המוסלמים במצרים) ב- 41% מן המושבים בפרלמנט ומאוחר יותר ניצח מועמד המפלגה מוחמד מרסי בקרב על הנשיאות בשיעור של 51.7%. המציאות לא יכלה להאיר את פניה באופן חיובי יותר עבור חמאס. מצרים הגדולה, שמשמשת כאחד הגורמים המתווכים בין הרצועה לבין ישראל, נשלטה כעת על ידי האחים המוסלמים – תנועת האם של חמאס. חמאס באופן טבעי וללא היסוס בחרה לתמוך באופן מובהק בשלטון החדש. בטווח הקצר, בחירה ברורה מאילה, אם כי בטווח הארוך הייתה זו ככל הנראה טעות מרה.

הנהגת חמאס לא השכילה להבין את אי-יציבותו של המצב במצרים ואת כוחו האדיר של הצבא המצרי, שלא נעלם מהזירה הפוליטית עם עליית 'האחים' לשלטון. הפלת שלטונו של מחמד מורסי ב-2013 על ידי צבא מצרים, שדאג להוציא את חמאס מחוץ לחוק ולעקל את כל נכסיה על אדמת המדינה, הביא את מערכת היחסים בין עזה לבין ארץ הנילוס לשפל חדש. מעבר לכך, צבא מצרים פעל בנחישות חסרת תקדים כנגד תשתית המנהרות בגבול מצרים-עזה שהיוותה את צינור החמצן הכלכלי של הרצועה. לזכותה של חמאס יאמר כי בכל מקרה, צעד זה נעשה במסגרת ההתנערות במצרים מתנועות אסלאמיסטיות בעקבות אפיזודת ה'אחים' בשלטון וייתכן שבחירתה של הנהגת התנועה כך או אחרת הייתה השפעה מוגבלת על יחסיה עם שלטון הצבא המצרי.

חמאס, שחזתה בכל בני בריתה המסורתיים נעלמים בקו האופק לא יכלה לעמוד בחוסר מעש  נוכח הבבידוד המסתמן. התנועה החלה בחיפוש אחר פטרונים חלופיים בדמות קטאר, שהעניקה לתנועה סכום המוערך בכ-400 מיליון דולר במהלך מבצע עמוד ענן (2012), וכיום מארחת חלק ממנהגי התנועה בינהם ח'אלד משעל. טורקיה, שעל פי מקורות שונים הפכה להיות הפטרון העיקרי החדש של התנועה באפיק המדיני והכלכלי. ובנוסף, בימים אלה על רקע מבצע "שובו אחים" חמאס מנסה לשקם את מערכת היחסים עם הפטרון האיראני הותיק  וקוראת לו :"להצטרף  להתנגדות לישראל".

  נוכח כל מה שנאמר עד כה, המערכה האחרונה המתנהלת בין צה"ל לחמאס בימים האחרונים תפסה את תנועת ההתנגדות העזתית ללא גב פוליטי. על אף היכולות הצבאיות החדשות שמוצגת במהלך המערכה הנוכחית והחוסן שמופגן על ידי דובריה ולוחמיה בגופי המדיה השונים, מעניין יהיה להפליג בדמיוננו אל העתיד ולראות מה יהיה מצבה של התנועה בסוף מבצע "צוק איתן" נוכח הבידוד המדיני בהווה, והקושי הצפוי לשיקום מצבה בעתיד. האם הבידוד המדיני שהביא איתו האביב הערבי יהיה עוד מהמורה שחמאס תצליח להתגבר עליה, או תחילתו של הסוף וראשיתו של אביב פלסטיני אמיתי?