המסעדה.

מאת רמי
בתאריך 21 יולי, 2019

גסטרונומיה מול נשמה משהו מענין.

המסעדה.

זו היתה חוויה מוזרה ביותר. אכלתי במהירות כדי להספיק את המנה ובאמצע כמו שחששתי – מצאתי את עצמי מחוץ למסעדה. .  .

אבל למה להתחיל מהאמצע, הכל התחיל כך. עמדתי מול מקום מדהים ביופיו, זרי פרחים עיטרו את כל הכניסה ואורות בשלל גוונים האירו את כל האזור. למעלה התנוסס שלט עצום מימדים – 'מסעדת גן העדן'. - 'מה זה ?' שאלתי את העוברים ושבים, והם ענו לי בפשטות – 'זה מה שאתה רואה'!

מעניין, חשבתי לעצמי. האם ככה נראית המסעדה גם בגן עדן האמיתי... אבל לא נתתי לעצמי זמן לחשוב והחלטתי להיכנס ולטעום. השומר בשער, הדור בלבושו עמד מולי ואמר לי ששעת ארוחת הצהרים עדיין לא הגיעה, ובעוד כרבע שעה אוכל להיכנס.

המתנתי בחוסר סבלנות ובסקרנות (וגם הרעב התחיל להציק לי) וכשהגיעה השעה היעודה ניגשתי שוב לשומר. הלה שאל לשמי, השבתי לו וראיתי אותו מעלעל בדפים שלפניו, ואז אמר לי – 'אכן שמך מופיע כאן, אבל עדיין לא הגיעה שעתך להיכנס'.

- 'אני לא מבין, מי כתב כאן את שמי, ומהי השעה שאני יוכל להכנס, וכי ככה מנהלים מסעדות?', השומר לא השיב לי ועבר לבאים בתור.

היו כאלה שהתנהגו ממש מוזר, הם פשוט עברו לידו ואפילו לא ביקשו רשות להיכנס. מה זה? שאלתי. – 'הם עובדים לבד, להם אין קשר לזמן הארוחות', ענה השומר.  מה זאת אומרת 'עובדים לבד'? – בהמשך תבין.

היו כאלה שקיבלו מענה ממש מוזר – 'לך יש מנה לקחת הביתה'. הם נכנסו לרגע ויצאו עם תבנית חד פעמית סגורה.

הריחות שעלו מהמקום סיחררו אותי ממש, לא האמנתי שלמושג אוכל יכול להיות כזה ריח, והדבר רק הגביר את עצבנותי. שמעתי מתוך המסעדה הודעה על המתאבנים המוגשים ברגע זה, וכך הבנתי שבכל רגע שאני בחוץ אני ממש מפספס את המנה המוגשת.

חוץ מזה שכחתי להזכיר את מערכת הסטריאו שהיתה שם – זה היה משהו שלא הייתי מדמיין שקיים. הצלילים היו נקיים ברמה הכי גבוהה ששייך בעולם, והניגון שנשמע משם היה משהו שנותן לך מקום לחשוב ש... איך אפשר בכלל לאכול במצב כזה? הלא החוויה של הניגון מבטלת ממך כל צורך לאכול.

ההודעה על מעבר למנה הראשונה נשמעה בבירור, וחוסר הסבלנות שלי הלך וגדל יותר ויותר. ניסיתי להעיר את תשומת לב השומר לנוכחותי לידו, אבל הוא ממש לא התייחס אלי ברצינות - 'אמרתי לך שאקרא לך כשיגיע זמנך!'. אמר ושתק.

ואז... באמצע הזמן של המנה הראשונה פתאום השומר ההוא פנה אלי ואמר לי – רוץ עכשיו! יש לך אפשרות להספיק משהו. רצתי מהר ככל הניתן ואז ראיתי מה שלא ראיתי מעודי – היכל עצום מלא אור כשבתוכו עומדים שולחנות ענקיים מדהימים ביופיים, מלאים במעדנים שעין לא ראתה מעולם. המלצרים הלכו נחפזים ממקום למקום והגישו את המנות לסועדים.

פנימה.PNGדבר מוזר היה שם, ראיתי שהיו מלצרים בעלי לבוש מיוחד שהיו ניגשים לחלק מהסועדים ולוחשים להם משהו, הללו היו קמים בבושת פנים ומסתלקים מהמקום. היו כמה שניסו לקחת עמם משהו, אבל מבטם של המלצרים הבהיר להם שמכאן לא לוקחים החוצה דבר.

עוד דבר מעניין ראיתי שם, חלק מהנכנסים עמדו לצד השולחנות 'שלהם' ובמקום להתיישב ליד השולחן ולסעוד עם כולם הם פשוט קבלו מנה חד פעמית כמו אלה שבחוץ והיו צריכים להסתפק בכך. המבט שלהם אמר הכל, פשוט מסכנות. מוזר.

בצידי האולם הענקי היו פתחים לאולמות פרטיים, שם בכל אולם היה רק אדם אחד שישב והמנות שלו היו לפי הזמנה. כלומר, לכולם נתנו מה שהיה בתפריט שמישהו הכין, אבל אלה שבאולמות הפרטיים היו נותנים הוראות איזה סוגי מאכל הם רוצים ואיך הם רוצים שיכינו אותם... ממש מענין 'עובדים לבד' מה הכוונה?

התיישבתי ליד אחד השולחנות וזה שלידי אמר לי – 'תשתדל למהר עוד מעט יסתיים זמן המנה הראשונה.'

- מה זאת אומרת אני רק עכשיו נכנסתי?

- נכון, אבל הכללים פה שאם עשרה סועדים בשולחן שלך סיימו את המנה שלהם, תיכף מסולקים כל המנות של שאר הסועדים, ואז מוגשת המנה העיקרית. וכמו שהוא אמר כך היה.

המטעמים היו ממש להפליא והזמן חלף במהירות מדהימה, וכשרק התחלתי קצת להתרגל לעניינים, כבר ניגש אלי מלצר וכמעט חטף לי את המזלג מהפה. הבנתי שלא כדאי להתחיל איתו, וניחמתי את עצמי במנה הבאה. ואכן המנה העיקרית הוגשה עם כל התוספות כשלבסוף הגישו גלידה שכמוה לא נראית על כל פני תבל, משהו שאי אפשר בכלל לתאר.

בשולחנות לידי ראיתי שהגיע סועד 'זריז' במיוחד, הוא פשוט הדהים ביכולותיו, הוא הגיע כמה דקות ספורות לפני סיום המנה אך הוא הספיק להקדים את כולם ותיכף חיפש עשרה שגמרו איתו. כשלא מצא את מבוקשו התחיל לרמוז ליושבים לידו למהר ולסיים את מנתם. ואז דפק על השולחן ומיד הגיעו המלצרים לקחת את המנות מהסועדים האומללים שלא יכלו לאכול בקצב שלו.

'בטח הוא מחכה לגלידה', חשבתי לעצמי, אבל לא, כשהגיעה הגלידה הוא קיבל כפית ענקית והיה מוכרח למלא אותה עד הסוף ולהכניס בבת אחת את כל תכולתה אל פיו ולנסות לבלוע את הכל לאט לאט. למה עושים לו את זה?

אחרי כמה טעימות ניגש אלי אחד מן המלצרים בלבוש המוזר ופנה אלי בלחישה – תם זמנך, אתה צריך לעזוב.

-אבל למה? הלא רק לפני כמה דקות הגעתי ובקושי הספקתי לאכול משהו!

- אין מה לעשות בדיוק כרגע נגמרה קדושת ובא לציון ואתה צריך פשוט לעוף!!!

התעוררתי בבהלה – זה היה רק חלום.

ואז הבנתי הכל. בעולם האמת התפילה למעשה היא כמו ארוחה לנשמה. ישנם אנשים שכנראה חושבים שהנשמה שלהם זקוקה בדחיפות לדיאטה ולכן הם מנסים מה שפחות לתחוב לה.

אבל כשיגיע הזמן ויבקשו להגיע ל'ארוחה' בזמן, פשוט יעכבו אותם – עוד לא הגיעו ל"הודו", "ברוך שאמר" או "ישתבח". (על דוגמאות יותר קיצוניות קשה לי לכתוב).

וכן הלאה, במהלך הסעודה ישנם אנשים שפה היה להם 'לחוץ' בזמן, ובמקום להתפלל ביחידות ובמהירות, הם החליטו ללמד את הצבור היקר פרק בהלכות זריזות בתפילה. וכך נעמדים מול העמוד, ובמהירות שיכולה להדהים אפילו את הקריין המעולה ביותר מספיקים להגיע תוך דקות ספורות לנקודה שבה אין ברירה וצריך לחכות לעשרה. .  .

הללו מתחילים 'לנגן' בקול נמשך וחסר סבלנות את 'תהילות לאל עליון' תוך כדי פניה אנה ואנה לאי מי שיושיעם, ואז גם אם מישהו נעמד רק להרים את הטלית שלו או ליתן פרוטה לעני הם כבר מחשיבים אותו למסמן – 'יש פה עוד אחד' ותיכף ניגשים המה למרוץ.

נכון שמתוק משמין? אז ישנם כאלה שאת 'המנות האחרונות' משאירים לאחרים. כך שבעוד שבתפילת העמידה עומדים צפופים, משום מה בעלינו לשבח "משתחווים רווחים". ממש מעין אותם הניסים שארעו לאבותינו.

בעלי המנות בחד פעמי להם יש סיפור אחר. הם פטרו אותנו מחברתם והחליטו להתפלל כל יום ב'כותל' (למי שלא הבין – ביחידות מול הקיר בבית. . . ) ולכן המנות שלהם היו זעומות וחד פעמיות. . .

אבל היה משהו כואב במיוחד, אלו שכבר התאמצו להגיע לבית הכנסת כדי להתפלל בצבור, פשוט הדין כלפיהם היה כמעט שוה לאותם שלא התפללו בצבור. והסיבה לכך היתה שכדי להיחשב כתפילה במנין ישנם כללים בשו''ע שצריך לעמוד בהם. אבל מה, הזמן לוחץ וההרגשה האישית שלהם היא, שאם הם תחת קורת גג אחד עם מנין של מתפללים, יש להם כבר אישור על תפילה במנין, למרות שהם מתחילים בעמידה לגמרי לא עם הקהל וגם לא בזמן שהם עוד בג' ראשונות. (יעויין בכל פרטי הדינים בשו''ע ונו''כ). אז מה, הם כן יכנסו ל'מסעדה' אבל יצטרכו לעמוד בצד ולקבל מנה חד פעמית. . .

אלה ש'עובדים לבד' הכוונה למתבודדים, להם יש תפילה מסוג שאין לאף אחד. כל אחד מסגנן בלשונו ומשיח לבו לפני המקום כבן לפני אביו. להם אין כללים וזמנים ואין נוסח קבוע מראש. ולכן הענין שלהם הוא פשוט 'לפי הזמנה'. נכון, אין הלכה שמחייבת ללכת להתבודד כל יום וכו' אבל מי שרוצה משהו לא סטנדרטי צריך לשלוח פקס בנידון.

עד כאן בהלצה. אבל אם נהיה רציניים הדברים כואבים ממש כואבים.

הלא גם אותם שממהרים כל הזמן, הרי באיזה שהוא מקום למה לא לנסות להפוך את הזמן של התפילה למשהו אחר הרבה יותר נעים ופחות מעצבן ? שהלא בין כך ובין כך, מי שיסתכל יראה שהוא כבר מוכרח לעמוד כל יום ג' פעמים, אז למה לא לעשות את זה יפה ולהנות מכך? 

המתבונן על ענין התפילה (כשזה קורה) יראה שישנה למעשה קושיא גדולה – מה העניין לומר כל יום את אותם התפילות ממש כמו אתמול וכו' הלא דבר הוא.

ובאמת בספרים הקדושים מובא בשם האר''י ז''ל שבכל יום למעשה המציאות הפנימית חדשה לחלוטין. כך שאע''פ שלעינינו נראים הדברים אותו הדבר מ''מ בפנימיות של המציאות הדברים למעשה חדשים לגמרי.

משל למה הדבר דומה לאדם חסר השכלה שהגיע למדינה מתועשת והתקבל לעבודת נקיון. וכך נכנס ביום הראשון לנקות קומה שלמה בבנין רב קומות. לאחר כמה שעות עבודה כשסיים ראה לפניו חדר קטן עם מראות מכל הכיוונים, נכנס לתוכו וניקה אותו בזריזות. אבל לתדהמתו הדלת שלאחריו נסגרה וכשנפתחה – חשכו עיניו. בבת אחת כל הקומה שניקה מקודם, היתה מלוכלכת כמו בהתחלה!

הוא ניגש למעבידו והתנצל שהוא באמת עבד קשה אבל אין לו מושג מי לכלך את כל מה שניקה. המעביד שהבין מה שקרה לקח אותו לאותו 'חדר קטן' שלא היה אלא מעלית והוריד אותו חזרה לקומה הראשונה – אתה רואה, הכל נקי, פשוט עלית קומה.

וזהו למעשה המהלך היומי שלנו. כל יום זה קומה חדשה, וכל תפילה היא חלק אחר באותה הקומה. 

החיים שלנו למעשה כוללים בתוכם הרבה מצבים שאנחנו צריכים להתמודד אתם, וכולם מסובבים ע''י הבורא יתברך, ורק הוא מעביר אותנו את כל המהלך. והתכלית בכל זה היא אחת – להתקרב אליו, וזהו.

התפילה במהלך הזה משמשת לנו כעין מקפצה להפוך את כל העניינים שלנו להיכי תימצי של התקרבות לה'. אדם שמעביר לפני ה' יתברך את העניינים שלו הטעונים שיפור, או בקשה על צרכים, או הודי'ה על דברים שקיבל, הוא הופך את כל המהלך הרגיל שלו למהלך של שיחה פשוטה מול הבורא, כך שכביכול הבורא לא מדבר לחרשים. יש מי שמקשיב ומדבר אתו.

הממהר לעסקים במקום לעמוד בסבלנות ולהשיח עם השי''ת את כל מה שצריך לאט ובאמונה שלמה, פשוט חושב שהוא מרוויח זמן, אבל למעשה זו אשליה וטעות. אם מקצרים במקום שצריך להאריך בסוף מאריכים במקום שהיה צריך להיות קצר, וחבל.

אבל גם לאותם שקשה להם לפחות שיראו שלא להפריע לאותם שכן משתדלים להתפלל נכון. אמת היא שיש זמן לכל מנין וצריך להתחיל בזמן מסוים אבל מי שיתבונן יראה שיש הבדל עצום בין תפילה של שליח צבור לחוץ לשליח צבור רגוע, כשלמעשה ההבדל בזמן הוא ממש דקות בודדות לכל היותר. וגם הצבור בעצמו מי יותר ומי פחות יכול להגיע לכוונה יותר טובה, וכל העניין תלוי מאד בשליח צבור.

כמה גדולה זכותו של שליח צבור שיודע להלך בנחת עם הקהל ולתת להם תחושה שהמוליך אותם יש לו ענין בתפילה רצינית. מאליו יתעוררו בוודאי כמה וכמה מתפללים להתפלל יותר בנחת. ואם כן זכות הצבור תלויה בו ושכרו גדול.

 

מאמרים נוספים...