שיטחנו את העקומה. לגבי כל הייתר - תפנו לער"ן

נדב גדליה 
1.

בסוף הסגר סרתי למוסך כדי לסדר כמה תיקוני רכב למען הטסט הבא עליי לטובה. המוסכניק, אדם חביב בעשור השמיני לחייו שעלה מארצות ערב בעבר, קילל הפעם בלי סוף את המדינה ואת הרגע שבחר לעלות ארצה במקום להצטרף למשפחתו שהתנחלה אי שם באמריקה. לא הבנתי למה הוא עצבני. אחר כך, כשנהג אוטובוס צפר לו חזק מדי עת טיפל ברכבי המקרטע על הכביש, הגיע השיא. 'מדינה של חולי נפש', פסק. לא עזרו כל הסתותיי לגבי אחיזתו ב'ציונות' ועלייתו ארצה. 'מדינה של חולי נפש', חזר ואמר. נדמתי.
'אתה מעדיף את טראמפ?', שאלתי לבסוף. 'בטח', צהל המוסכניק. 'טראמפ אולי נחשב 'משוגע' - וזה אחלה. אצלנו המנהלים של הסגר הזה - נורמליים, נורא נורמליים. בגלל זה הם נוקטים צעדים שגורמים לציבור להתחרפן. כשיש מצוקה כמו קורונה, כשאף אחד לא באמת יודע מה לעשות וצריך לנהל סיכונים - מישהו צריך להתחרפן או לשלם מחיר'. אמת פשוטה. מקבלי ההחלטות מנצחים בקלות את רצון העם. גם אם מעולם לא היה כאן 'משאל עם לגבי סגרים במגיפות'. הכוח נמצא אצלם כך שלעד יד הציבור תהיה על התחתונה. כל שכן כשהתקשורת ברובה מפמפמת (גם אם אינה ממש מבינה בנושא) חיזוקים ושידורים חיים הגורמים לציבור לשטוף את מוחו וכביכול 'להחליט בעצמו' שהוא משתוקק להסתגר ולכל הרוחות המחיר. העיקר לחיות. זה נכון ולא נכון בו זמנית.

2.

אני מביט על חבריי הקרובים ובלי שיחות נפש ארוכות (אני שונא 'זום'), על פניו, המצב בכי רע. מאוד. פרידות, בתים שבורים, אלכוהול בהפרזה, שיחות מצוקה אל תוך הלילה, בורות כלכליים עצומים, חזרה בתשובה ובשאלה. שלא תדעו. כשיש ילדים בסיפור, נסו לדמיין את הפסיכולוגים של הדור הבא, במקרה הטוב.
'המספרים ניצחו', אפשר לומר. אבל קשה להתעלם מאינסוף הבעיות שיצרו הסגרים ההרמטיים מדי. מישהו היה צריך להתעשת הרבה לפני ששמענו על מקרי הקיצון העצובים שהגיעו לחדשות. הם לא 'מתו מהקורונה', הא? הם 'רק' לא יכלו לעמוד בפניה. נפשית. מוקדי המצוקות מדווחים על עליה של פי 3 וחצי בפניות (כך ע"פ 'ישראל היום'). ישנן מאות פניות שמוגדרות 'חירום'. אבל שטויות, הכל טוב. עזבו את בריאות הנפש, העיקר שכולנו נושמים. העיקר ששיטחנו את העקומה. עם הייתר העולם יתמודד. ואם לא יתמודד - שיתקשר לער"ן. יהיו מספיק אנשים ונשים טובים עם מסכות שיתנדבו לענות לפניות.

3.

בתחילת סאגת הקורונה, כתבתי במדור הקודם שלי 'חזון גדליהו' על הנזק הנפשי הצפוי לנו, בזמן שברוב חלקי התקשורת בחרו להאדיר את הדרמה וההפחדה ומקסימום דיברו על 'קריסת הכלכלה'. איני נביא ולא בן נביא. המשוואה פשוטה: כלי תקשורת אינם בלוג. הם צריכים להתפרנס איכשהו. תקשורת עשויה מדרמה, לא מאבקת כדורי הרגעה. בשביל להירגע יש לנו את נטפליקס. סליחה, היה לנו. גם זה כבר לא עוזר לרובנו. התקשורת ממשיכה לספר לנו על 'הגל השני' שימחוק אותנו כליל, סיכומי הקורונה המיותרים גם הם לא תמו ומי שממש מתגעגע למנת ההפחדות היומית יכול למצוא אותה ב'ידיעות' של שישי האחרון. אבל היי, יש גם קצה אור בפינת העיתונות: התקשורת מעזה סוף סוף לספר לנו על הצד האפל של הפחד ועוד כהנה וכהנה.
משנגמרו כדורי ההפחדה - אפשר לעסוק בהרחבה בזריעת ספק לגבי העבר, להביא בלי חשש דעות אחרות לגבי הסגרים ואולי גם להסביר עד כמה המחיר שלהם הוא כבד ורע עבור בני האדם.בימים האחרונים זה התחיל.
השיא היה כשפרופסור יורם לס שהודר מהשיח קיבל כתבה ב'גלריה שישי' כולל הפניה מגיליון הכותרת הראשי. וואוו, טוב שנזכרתם 'הארץ'. מעיתון שאינו טבלואיד ציפיתי ליותר. שער ב'גלריה' לפרופ' לס - בזמן שהוא קצת יותר רלוונטי, למשל. אך כנראה שגם 'הארץ' הליברל ורחב האופקים בחר הפעם להוביל פחות חשיבה יוקדת ויותר הפחדה נוקבת בנוסח שמרני. בכל זאת, עיתון. גם הוא כנראה צריך לנהל סיכונים ומנויים.

3.

עוד לפני לס ב'הארץ' נתקלתי בלא מעט אייטמים וכתבות נרחבות המספרות מפי מומחים על 'המחיר הנפשי של הקורונה'. והאמת? בולשיט בטעם עצב. זה לא המחיר של 'הקורונה'. אלו התשלומים שנדרשו בני האדם לשלם למקבלי ההחלטות הקובעים עליהם. רק אל תגידו 'דיקטטורה' כי מדובר בחיי אדם.
החשש להיתפס כמי שמזלזל בחיי אדם - הוא עצום. מדי. אבל בין הפחדה להתרה מוחלטת שמעתי פעם משהו על 'דרך האמצע'. איזון. שיט כזה של אנשים מרגישים. לא שאין צריך להיזהר, חלילה. חייבים לנקוט משנה זהירות. אבל ראבק, פרופורציות. כי חיי אדם זה גם (ואולי לרבים מבנות ובני דורנו - בעיקר) - הנפש.

4.

נהוג לומר ש'הכי קל לסגור הכל'. זה לא נכון. לאדם שחושב על המשוואה כולה והיא כוללת גם את הן את הפן הבריאותי, הן את הכלכלי והן את הנפשי - הכי קשה להחליט לסגור. כי את המחיר הבריאותי אפשר לכמת למספרים ולבקש ממי שממש לא רוצה למות - להסתגר בביתו. אבל לכפות על כולם לחיות בצורה לא טבעית בעליל (ונדמה לי שיקח די זמן עד שנבין עד כמה היא לא הגיונית ומזיקה) - זה הכי מסוכן. אתה לא באמת יודע מי יחזיק מעמד כלכלית וכיצד והאם הנפשות של 2020 הכמהות לרגש, מגע ועניין יעמדו בכלל בסגר שכזה.
ככה מתנהלת כלכלה קפיטליסטית, טכנית, שחיה בסרט רע. היי, בני אדם, מה חשבתם לעצמכם, שדווקא ב-2020 - הזמן בו רובנו רגישים ומרגישים ובשל כך זועקים לשיוויון וחמלה - יוכלו בני אדם להתמודד עם סגר כפוי ונטול הגיון כאילו לא קרה דבר?!

5.

כשאחד מחבריי הלך לרופא המשפחה עקב התקף חרדה קל 'בעקבות הקורונה' - הרופא לא ממש ידע מה לעשות. הוא מטפל בגוף, לא בנפש. לכן, הוא שלח אותו לעמוד בתור למרפאת כאב או משהו כזה. אולי שם יעזרו לו, אחרי שיעמוד בתור במשך כמה חודשים. שטויות, עד הגל הבא זה יעבור. בסוף מתרגלים להכל ויש מענק 500 שקל לכל ילד וממשלה חדשה. 500 שקל מספיק בדיוק להופעה טובה של זמר מיינסטרים כולל הגלידה בסוף. אוהו, כמה טוב. מישהו דואג לכולנו. וגם נחשפנו לסולידריות עולמית במיטיבה. אסור לשכוח את זה. אין ספק, העולם צועד לעתיד חומל יותר, בזמן שמנהיגיו הופכים לטכנים, קרים, מנותקים מרגש העם ורצונו. לעזזאל. אם חפצי חיים אנו, מוכרחים שלכל החלטה משמעותית לגבי 'אזרחי ישראל' יהיו שותפים מומחים מהשורה הראשונה שינסו לכמת את הנזק הנפשי האפשרי ל'אזרחי ישראל היקרים'. ילחמו עבור בריאות הציבור - זו שמעבר למספרים ועקומות - ואם אפשר תנו לנו אותם על הפודיום מידי פעם שירגיעו אותנו, עדיף בחיוך קל. כי ארץ נהדרת, זהו זה וקומדי סטור - במצב הזה - זה עדין לא מספיק.