ביקורת טלוויזיה - הרייגנים, סדרה דוקומנטרית

הדוקומנטרי על הרייגנים עוסק בפוליטיקה של האהבה ובאהבה לפוליטיקה.

לפעמים, כשמסתכלים על זוגות מבחוץ קשה להבין את החיבור, משהו לא מתיישב לנו טוב עם האופן בו אנו רגילים לספר סיפורי אהבה. לא כך המקרה אצל הרייגנים, הדבק שהדביק את השניים הללו הוא החומר ממנו כותבים קלאסיקות.

לא של דיסני.

הרייגנים הם היישום של הפתגם "מצא מין את מינו". שני אנשים תאבי עוצמה, שטחיים ומרוכזים בעצמם. אוהבי כסף, נגועים בצורך להיות הון-שלטון כי חשיבות המעמד היא בבסיס התפישה העצמית שלהם כבעלי ערך. פאור-קאפל שעיקר זהותו היא פלקט מחייך וכל מטרתו היא להסתיר את האמת – כוח, עוד כוח. אני ואני ואני.

במציאות כזו, נוח כשהאג'נדה הפוליטית היא חנופה אל מי שמוכן לממן לך את החיים היפים. לכן, זה לא הזיק שהוא הגיע מקריירה של משחק והיא מקריירה של גרופית.

נדרשו תמרונים רבים להסתרת המוטיבציה האמיתית של הרייגנים (אני!), למשל על ידי שימוש באסטרטגיית משרוקית כלבים: כלי יעיל להעברת מסרים מבלי להגיד אותם בקול רם, וכך לזכות באהדה של מי שמבין את מה שנאמר מתחת לרדאר ובו זמנית לא לדחות או לנכר את אלו שהמסר האמיתי פוגע בהם. לדוגמה, במקום לתמוך באופן גלוי באפליה גזעית במדינות הדרום בארה"ב, ידובר על "זכויות עצמאיות של המדינות" ב"סוגיות חברתיות".

מכבסת הלשון הזו אפשרה לרייגנים להתחנף אל הימין הדתי שהסכים לממן את אורחות חייהם מבלי להיחשף בתור גזענים או קיצוניים כי בעצם "לא אמרנו כלום." ויתרה מזאת, להיפגע מעמק ליבם כאשר הואשמו בגזענות או קיצוניות.

ורייגן באמת לא אמר כלום. למעשה, עד היום הוא נחשב נשיא טוב ואהוד, כאשר בפועל מיסטר אוריגינל של "לטס מייק אמריקה גרייט אגיין" פעל באופן נחרץ ודטרמיניסטי לסכסוך ופילוג בין קבוצות חברתיות, דמוניזציה של לא-לבנים, הקטנת מיסים לעשירים על חשבון מדיניות הרווחה והגדלת פערי המעמדות באופן שממשיך ופוגע באמריקאים עד היום.

כל זאת הוא עשה בשם אידיאולוגיית ה"אני!"

איך הוא עשה את זה?

על ידי יצירת מדיניות שטענה "הבירוקרטיה הממשלתית פוגעת בכם, בשוק החופשי וביכולת שלכם להגיע רחוק. אם אתם לא עצלנים ואם מספיק תרצו, אתם תוכלו להגשים את החלום האמריקאי. לכן, אני אבטל את כל המגבלות ואתן לכם להתנסות לבד שהרי כל האחריות לחייכם נמצאת בידיכם – 3, 2, 1, צאו לדרך."

המדיניות הזו, החביבה מאוד על הליברליזם הכלכלי ועל אנשי השוק החופשי, מוחקת לחלוטין את הסביבה המערכתית אליה אדם נולד, מתעלמת מפערי היתרונות שניתנים לאנשים מעצם נקודת הפתיחה בה נולדו (הי תינוק, נולדת לבן או שחור? זכר או נקבה? כמה כסף יש להורים שלך בבנק? מה שם המשפחה שלך, תזכיר לי..?) ומתייחסת למי שלא מצליח כאשם, עצלן, טיפש. בקיצור, שמה את כובד משקלה על האינדיבידואל בעודה מסירה כל אחריות מהמערכת החברתית-כלכלית.

בעולם כזה, וושינגטון בעצם מפריעה לעניים כי היא מפזרת עליהם יותר מדי כסף, הרווחה פוגעת באנשים הזקוקים לה ולכן צריך לקצץ הכל כולל הכל – מהלך שתאורטית מוביל לכך שהמדינה תחסוך כסף שהיא (שוב, תאורטית) תשקיע חזרה מטה על ידי יצירת עבודות ומפעלים, פעולות שיעזרו לאותם עניים עצלנים ומפונקים.

גישה זו נשענת על מיתוס הספר האמריקאי. "גברים אמיתיים כמו רוזוולט" לא זקוקים לעזרת הממשל, הם ידהרו לעבר המערב הלא מיושב ויכבשו את השממה, הם יצליחו לבד. כשבפועל, וזו האמת שתומכי הגישה נוטים להתעלם ממנה – יש מעט מאוד גברים אמיתיים שהצליחו מבלי בסיס ראשוני. כך למשל, משפחתו של רוזוולט השתמשה בכספי הניו-דיל אחרי המיתון של שנות ה30 כדי לבסס את עצמה במעמד הביניים. הממשלה הזרימה כספים להקמת מסילות ברזל ויצירת קווי טלגרף, אלו לא פעולות שהאדם – אותו גבר אמיתי – עשה לבדו אלא אלו פעולות שהממשל הוביל, עודד ואפשר. העיקרון של להעמיד פנים שמישהו עבד קשה אז הכל הסתדר לו הוא אחלה, אבל במציאות כשאותו מישהו שוכח להזכיר שהוא קיבל עבודה מהממשלה או דירה ראשונה מההורים או מלגה ללימודים או כל סעד וסבסוד אחר – נוצר נרטיב של חלום אמריקאי כעוס בו "אנחנו לקחנו את עצמנו בידיים, למה לכם אין ידיים???"

הטיעון הרייגני הוא: כספי הרווחה הם כספי פינוק, אנחנו נחנך אתכם ועם קצת טאף-לאב כולכם תעמדו על הרגליים בכוחות עצמכם.

נחשו אבל מה רייגן שכח לעשות?

יאפ, את החלק של נזרים בחזרה למטה את הכספים, ניצור עבודות ונקים מפעלים.

נחשו מי מרוויח ממדיניות כזו?

אנשים שכבר יש להם כסף ועכשיו אין מגבלות על האופנים בהם הם מנהלים את הכספים שלהם. למשל, מיסים מדורגים או בעלויות צולבות או יצירת קונצרנים או דרישת פיקוח על מחירים וכן הלאה.

נחשו מי מפסיד?

אנשים שאין להם כסף וכדי לממן את המדינה מבטלים להם את תוכניות ההעשרה, תוכניות הסעד, תוכניות הבריאות, תוכניות ההנגשה (הי, בואו נוותר על הפיקוח ונסמוך על יזמים שיבנו מתוך טוב ליבם מעליות לנכים ברכבת התחתית, אופס – זה עלה להם המון כסף והם העדיפו לחסוך – אוף, למה אנשים עם נכויות לא יוצאים לעבודה?? הם מרחמים על עצמם ולא רוצים מספיק!)

דוגמה אחרת לאיך קיצוצים כאלו יוצרים מעגל קסמים שלילי היא – באחד מקיצוצי הקצבאות לאמהות חד הוריות הוחלט שהן לא תקבלנה תמיכה מהרגע שהן יחסכו מעל אלף דולר. הלוגיקה הרייגנית מאחורי זה הייתה: אם נמשיך לתת להן סעד, זה נגד העיקרון של ללמד אותן שהן יכולות להתרומם בכוחות עצמן. אימהות אלו חסכו את הכספים בצד כדי שתוכלנה לשלוח את הילדים שלהן ללימודים גבוהים או ללמוד בעצמן בלימודי ערב (מאחר והמשכורת החודשית שלהן הספיקה רק למחיה ולא לחיסכון). בפועל, ברגע שיצאה התקנה, הן החלו לבזבז את החסכונות שלהן כדי לא לעבור את תקרת ה1000 דולר ובכך פגעו בעצמן ובעתידן.

פעם רייגן טען שכל מה ש"משוגעים" צריכים לעשות זה לקחת כדורים ולצאת לעבוד. בפעם אחרת הסביר שלהיות הומלס זו בחירה, "הנה, תראו כמה מודעות דרושים יש בעיתון!"

החרסינה בארוחת הערב שננסי רייגן אירחה ביום בו קוצצו תוכניות ההזנה לילדים בבתי ספר (קטשופ הוכרז כירק כדי לחסוך עלויות) עלתה 1000 דולר לסט אחד. בעודה משחקת את תפקיד האישה הקטנה והמעריצה, היא שיפצה במיליונים את הקומות השנייה והשלישית בבית הלבן, שהן הקומות הפרטיות שאינן נגישות לקהל. זאת לאחר שלא הסכימה לגור בבית המושל בו גרו כל המושלים לפניה, מאחר ולא היה ראוי למגורים לדעתה, ודרשה לממן לה בית פאר בפרוורים.

ננסי, ננסי. אחרי הפוסט שלי על הילארי קלינטון ומישל אובמה, אין להתעלם מננסי. ננסי "זה מרתק אותי" רייגן בכל פעם שסיפרה על שיחותיה עם אנשים ממעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים. ננסי "להיות הומו זו מחלה" רייגן בזמן שהתעלמה מנטיותיהם המיניות של המעצבים שהיו מוכנים לתת לה שמלות בחינם. ננסי "תגידו לא לסמים" רייגן בזמן שהממשלה שהיא הובילה עם בעלה (בשליטה מאסיבית מאחורי הקלעים) עודדה סחר סמים עם דרום אמריקה כחלק מהאסטרטגיה של המלחמה נגד הקומוניזם ו"פשוט תגידו לא! מה הסיפור שלכם? אתם יכולים אם אתם רק רוצים אפילו אם קיצצנו לכם את תוכניות התמיכה והגמילה של הקהילה, אלוהים – השחורים האלו והקראק שלהם, אנשים שלא יודעים לשלוט בעצמם זה הכי דוחה."

אחח הכנות הברוטלית שהתחבאה מאחורי החזות הפלקטית לא הצליחה להסוות עצמה. בעוד שהוא שיחק בהצלחה את תדמית האב הנגיש והחייכן שרק רוצה בטובתו של הילד הסרבן, היא כל כך רצתה "את זה" שהיא לא הצליחה להסתיר.

ננסי רייגן, איזו טיפוס. מאה אחוז עוצמה נשית שניהלה מאחורי חיוך קפוא ועיניים פסאודו-מעריצות את כל מי שסביבה, עוררה פחד בכל מי שעבד איתה, עמדה איתנה נגד קיתונות הביקורת על שמלותיה המעוצבות ותכשיטיה היקרים בזמן שאמריקה נאנקה תחת העול הכלכלי, וחיה כמו שהיא רק רוצה – עשירה וזקופה לצד בעלה הנאה, השחקן ההוליוודי.

אשת הנשיא הכי שנואה בהיסטוריה לפי הסקרים האמריקאים.

בשאלת הפמיניזם, אני חצויה. כי היא לא עשתה דבר למען נשים ומעולם לא עניין אותה דבר מלבד טובת הנאתה הפרטית, אפילו לא של ילדיה. מדברי בנה המתראיין בכנות לאורך כל הסדרה, נשמע שהיא הייתה אמא נוראית. אבל זה לכשעצמו – ברוח התקופה בה חיה, הנרקיסיסטיות והתאווה לכוח וחוסר הבושה? יש שם מרד גלוי בתפקיד האישה הקטנה, הצנועה, החסודה שמיישרת קו עם התדמית אליה נדרש בעלה. וזה, לכל הפחות, משהו שאי אפשר להגיד על מישל או על הילארי. לא, לא, בבית הלבן של שנות ה80? מה שננסי רצתה, ננסי קיבלה. גם אם זה היה על חשבון מיליוני אנשים.

פוליטיקה של אהבה ואהבה לפוליטיקה. הרייגנים.