בית חולים אילנית מקום שאיכפת לו!

אני רוצה להגיד לכם דבר אחד שאולי חלקכם תזדהו איתו ואולי לא, אבל בכל מקרה אני חייב להגיד לכם. כשאחד מהמשפחה שלכם סובל מפיגור כל שהוא, מולד או אחר, אתם מחפשים מישהו שאיכפת לו. אתם אפילו לא רוצים שום דבר ממנו, רק שיהיה לו איכפת זה מדהים.

אני קצת נסחף כאן לתוך פילוסופיה עצמית, אבל האמת היא שכל המטרה כאן היא לדבר על דבר מאוד פשוט: האנשים הטובים של אילנית מרכז לשיקום. זה כל המטרה. אבל הנה הסיבה שאני רוצה להודות להם, אולי אפילו כמה פעמים.

בני היקר והראשון, נולד עם פיגור שכלי. איום ונרא, אבל אלו בדיוק החיים שיש בעולם. אז התחלתי לרוץ בין המוסדות השונים שעלולים ויכולים לדעת, מה בעצם עושים??

התהליך מתחיל בקופת חולים וממשיך ברופאים מומחים, אחרי זה מגיעים עוד מומחים, משרד הבריאות, הפניות לרופא הזה או המחלקה הזו והרבה מאוד הפניות נוספות. התהליך ממשיך וממשיך. אישתי ממשיכה להפסיד ימי עבודה, גם אני. רצים ורצים.

הבעיה העיקרית היא, שלאף אחד לא באמת איכפת. כולם נחמדים, כולם משתתפים איתנו בבעיה, אבל כולם ממשיכים להפנות אותנו הלאה. וזה בעיה באמת גדולה, כי אין אף אחד שאומר- הבעיה שלך נעצרת כאן!. אנחנו יודעים מה לעשות. אף אחד לא לוקח אחריות על הבעיה. מה עושים? איפה המסע נגמר?

אילנית מרכז שיקומי- כאן המסע נגמר. סוף כל סוף

אני לא רוצה לעכב אתכם הרבה מאוד זמן, לשמוע את כל הסיפור הזה, אבל אני כן רוצה להעביר נקודה. הנקודה היא שהמקום הראשון בכל התהליך הזה שנתן לי מנוחה ונחלה, היה אילנית מרכז לשיקום.

הגעתי למקום, טיפלו בי יפה. המקום לא מפואר מאוד אבל נראה טוב, האנשים נחמדים מאוד, סבלניים מאוד ובעיקר- עושים רושם של מקצוענים בתחום הטיפול בילדים. הסבירו לי קצת על הדברים שהם עושים, על דרכי הטיפול, על המסגרות הקיימות במקום.

לא שאמרו לי דברים מיוחדים שכבר לא שמעתי מקודם. אבל הדבר העיקרי ששמעתי אצל האנשים של אילנית מרכז לשיקום, זה בעיקר הביטוי היחיד שלא שמעתי בשום מקום אחר עד עכשיו בכל התהליך : אנחנו ניקח אחריות, אנחנו הכתובת.

אני יודע שאילנית זה מקום שמרוויח כסף, הם צריכים להתפרנס- אבל אני גם יודע להגיד שאני חייב להם בגדול עד סוף חיי.